אנשים חייס במסגרות, עבודה/בית. כשהטכנולוגיה שחדרה לכל תחומי החיים, עושה לעתים קרובות את הבדידות לברירת מחדל. וכשגיל עולה על גיל, וחברהויות מוקדמות נזנחו, קשה באמת ליצור חברויות חדשות או להצטרף לכאלו שקיימות כבר. שבוע טוב.
אם אומר לך שתחושת הדחייה שאת חשה, מקורה פנימי בלבד ואין לה כל בסיס עובדתי. אוכיח לך : אנשים היום, מכונסים בתוך עצמם והם "לא מראים פנים". אני יכול להבטיח לך, שאצלי למשל בלא מקום אחר מאשר בעבודה
אני פוגש חברים שאנו חולפים זה על פניו של זה/זו והעיניים שלהם אינן פוגשות את עייני. כי הם מכונסים בתוך עצמם. זה מצביע על פגיעוּת של מי שלא טורח להסתכל בעיניי. את חושבת שהם חשים את התחושות שאת מרגישה או את התחושות שאני מרגיש? אני חושב שהם חלשלושים. ושקצת לחץ, כבר לא משאיר להם כוחות להביט לי בעיניים ולומר לי שלום. אצלי : תמיד אני מקדים אמירת שלום, כך שאין פה בעיית אגו או מי ראשון. אני בטוח שאינני דחוי. רק שהם חלשים. עובדה שיש מי שמחייכים אלי למרחוק ואצים לקראתי ללחיצת ידים. את לא דחויה, כי אנשים מסוגרים בתוך עצמם. אנשים גם קשה להם להחמיא, לפרגן או לומר מילת חיזוק. שוב בגלל החולשות שלהם
ולא בגללך. אם תהיי מספיק חזקה ותיזמי פניה אל אנשים תוך גילוי אמפתיה והבנת הצד השני, את תופתעי לגלות שאנשים נפתחים אלייך ורוצים בקרבתך. יקירתי ! לא דוחים אותך. תיזמי בלי ל"הישבר" ותצליחי. אין לך מה ל"הישבר". בהצלחה!
ראשית, למצוא עניין אחר, שלא קשור באותה חברה. ללמוד משהו, אפילו לבד מול המחשב, בגוגל... ללכת למקום שאפשר להכיר בו אנשים נעימים. לבנות קשרים חדשים. לאט לאט. ובאשר לחברה, אפשר גם לברר מה שלומה. אולי קרה לה משהו? ואולי, גם היא מצאה לעצמה דרך חדשה, והיא עסוקה כרגע? זה קורה לכולנו בעולם המודרני. לומדים לחיות עם זה, מבלי לכאוב.