אלומת האור
New member
מרגישה כל כך רע - טריגר
אני חולה, מנוזלת, גרון כואב, ליחה... קר לי וחם לי... הראש שלי לא במקום ואני עייפה כל כך. לא יודעת בשביל מה להמשיך את הסאגה הפתטית הזאת. כן, אני רוצה לחיות, לא, אני לא רוצה לחיות ככה. אני לא מרגישה כלום, מסך אטום ירד עליי כדי לטשטש את העוצמה, כי אי אפשר. כשהמסך קצת זז אני כל כך נבהלת והוא חוזר בחזרה.
הלוואי שהייתי דתייה. סבתא שלי, שהייתה דתייה, נפטרה בערב יום כיפור בשנת 99'. אימא שלי נפטרה רק כמה ימים לפני ראש השנה ב-2003. אימא לא הייתה דתייה, אבל סבתא כן. אימא יצאה בשאלה בגיל 18 והתגייסה לצבא, שם הכירה את אבא שלי - המפקד שלה. אבא של אמי ישב עליה שבעה בגלל שהלכה לצבא. זה היה ייהרג ובל יעבור. ואימא שלי התנערה מהדת, אבל כבוד נשאר לה ומנהגים פה ושם, והיו סממנים שאהבה כמו מנגינות חסידיות, הדלקת נרות שבת, אבל לא מעבר לזה.
והיה גם הצום. כל כך נבהלתי בתור ילדה ותמיד הבאתי להורים שלי כוסות מים והכרחתי אותם לשתות. שלא ימותו. שלא יעזבו אותי. שלא יקרה להם שום דבר.
ואחרי שסבתא נפטרה אימא עוד יותר התחזקה בצום, וכדי לענות את עצמה יותר נהגה לקרוא ספרי בישול דווקא ביום הזה.
כבד לי. אני מרגישה שהאוויר אוזל לי מהגוף. הגוף מכביד עליי ואני מרגישה שאני לא רוצה להיות בו. אני מפחדת למות. מפחדת נורא. ובאותה נשימה רוצה שהכול יסתיים כבר. לא ברורה לי הדואליות הזאת. אני לא כופרת שעושה את הדברים בהפגנתיות. אני לא אלך לאכול סנדביץ' בבני ברק הסמוכה (ולו בגלל שיסקלו אותי, אבל לא רק). אני לא מאלו שמתגרים באנשים אחרים ומנפנפים בפניהם במשהו שלי יש ולהם אין. אני לא אוהבת שכופים עליי, וכך גם אני לא כופה על אחרים.
אבל עכשיו כל מה שאני רוצה זה לישון ושזה יעבור כבר. שונאת את השירים העבריים הישנים ברדיו. מזל שיש חלופות. ויש לי עוד עבודה. בבוקר הודיעה לי העו"סית שלא תיפגש איתי אחרי הוועדה אלא ביום אחר (שבו אני לא יכולה). היא עשתה את זה באס.אם.אס ואני ישנתי, כך שלא יכולתי לקבוע איתה, וזה מרגיז אותי מאוד.
ומה שסיפרה לי המדריכה אתמול שלא הייתה צריכה לספר והכביד עליי כל כך. ואם אני ארגיש ככה אני לא נוסעת לשום ועדה, שיסתדרו בלעדיי.
וידיד שלי שהחליט להלבין את פניי ברבים ולכתוב בסטטוס שנון שכתבתי, שאיזה שחקן לפני 20 שנה כבר אמר את מה שכתבתי בסטטוס. הוא ממש נהנה לתפוס אותי בקלקלתי ולא אהבתי שהוא רמז שגנבתי את הסטטוס הזה מלפני 20 שנה. כאילו שידעתי שהשחקן אמר את זה וגנבתי. בגלל זה אני שונאת לכתוב דברים מצחיקים ושנונים על קירות שמיועדים לכך, כי תמיד יש מי שיטען שאמר את זה קודם (גם לי גנבו, אבל אני לא גנבתי. איך יכולתי לזכור משהו מלפני 20 שנה שאפילו לא ידעתי עליו??) זה עצבן אותי ברמות, כי כאילו, אם זה כל כך חשוב לך, תשלח לי הודעה אישית ותגיד לי את זה או משהו, אבל ללעוג לי לפני כולם כשמה לעשות, הסטטוס שלי היה אחד המבריקים והשנונים שכתבתי (ולא חסרים לי) זה משהו שמאוד לא יפה ולא חברי לעשות.
ואין לי כוח יותר. אין לי כוח.
אני חולה, מנוזלת, גרון כואב, ליחה... קר לי וחם לי... הראש שלי לא במקום ואני עייפה כל כך. לא יודעת בשביל מה להמשיך את הסאגה הפתטית הזאת. כן, אני רוצה לחיות, לא, אני לא רוצה לחיות ככה. אני לא מרגישה כלום, מסך אטום ירד עליי כדי לטשטש את העוצמה, כי אי אפשר. כשהמסך קצת זז אני כל כך נבהלת והוא חוזר בחזרה.
הלוואי שהייתי דתייה. סבתא שלי, שהייתה דתייה, נפטרה בערב יום כיפור בשנת 99'. אימא שלי נפטרה רק כמה ימים לפני ראש השנה ב-2003. אימא לא הייתה דתייה, אבל סבתא כן. אימא יצאה בשאלה בגיל 18 והתגייסה לצבא, שם הכירה את אבא שלי - המפקד שלה. אבא של אמי ישב עליה שבעה בגלל שהלכה לצבא. זה היה ייהרג ובל יעבור. ואימא שלי התנערה מהדת, אבל כבוד נשאר לה ומנהגים פה ושם, והיו סממנים שאהבה כמו מנגינות חסידיות, הדלקת נרות שבת, אבל לא מעבר לזה.
והיה גם הצום. כל כך נבהלתי בתור ילדה ותמיד הבאתי להורים שלי כוסות מים והכרחתי אותם לשתות. שלא ימותו. שלא יעזבו אותי. שלא יקרה להם שום דבר.
ואחרי שסבתא נפטרה אימא עוד יותר התחזקה בצום, וכדי לענות את עצמה יותר נהגה לקרוא ספרי בישול דווקא ביום הזה.
כבד לי. אני מרגישה שהאוויר אוזל לי מהגוף. הגוף מכביד עליי ואני מרגישה שאני לא רוצה להיות בו. אני מפחדת למות. מפחדת נורא. ובאותה נשימה רוצה שהכול יסתיים כבר. לא ברורה לי הדואליות הזאת. אני לא כופרת שעושה את הדברים בהפגנתיות. אני לא אלך לאכול סנדביץ' בבני ברק הסמוכה (ולו בגלל שיסקלו אותי, אבל לא רק). אני לא מאלו שמתגרים באנשים אחרים ומנפנפים בפניהם במשהו שלי יש ולהם אין. אני לא אוהבת שכופים עליי, וכך גם אני לא כופה על אחרים.
אבל עכשיו כל מה שאני רוצה זה לישון ושזה יעבור כבר. שונאת את השירים העבריים הישנים ברדיו. מזל שיש חלופות. ויש לי עוד עבודה. בבוקר הודיעה לי העו"סית שלא תיפגש איתי אחרי הוועדה אלא ביום אחר (שבו אני לא יכולה). היא עשתה את זה באס.אם.אס ואני ישנתי, כך שלא יכולתי לקבוע איתה, וזה מרגיז אותי מאוד.
ומה שסיפרה לי המדריכה אתמול שלא הייתה צריכה לספר והכביד עליי כל כך. ואם אני ארגיש ככה אני לא נוסעת לשום ועדה, שיסתדרו בלעדיי.
וידיד שלי שהחליט להלבין את פניי ברבים ולכתוב בסטטוס שנון שכתבתי, שאיזה שחקן לפני 20 שנה כבר אמר את מה שכתבתי בסטטוס. הוא ממש נהנה לתפוס אותי בקלקלתי ולא אהבתי שהוא רמז שגנבתי את הסטטוס הזה מלפני 20 שנה. כאילו שידעתי שהשחקן אמר את זה וגנבתי. בגלל זה אני שונאת לכתוב דברים מצחיקים ושנונים על קירות שמיועדים לכך, כי תמיד יש מי שיטען שאמר את זה קודם (גם לי גנבו, אבל אני לא גנבתי. איך יכולתי לזכור משהו מלפני 20 שנה שאפילו לא ידעתי עליו??) זה עצבן אותי ברמות, כי כאילו, אם זה כל כך חשוב לך, תשלח לי הודעה אישית ותגיד לי את זה או משהו, אבל ללעוג לי לפני כולם כשמה לעשות, הסטטוס שלי היה אחד המבריקים והשנונים שכתבתי (ולא חסרים לי) זה משהו שמאוד לא יפה ולא חברי לעשות.
ואין לי כוח יותר. אין לי כוח.
