מרגישה לבד ובודדה- והוא בשלו
יהודית שלום,
אני בת 40, נשואה + 3 ילדים (מאתגרים ביותר). בעלי עובד מאוד קשה ונוסעה הרבה לחול. בשנתיים האחרונות הוא נכנס לנושא הספורט ופגישות טיפוליות שונות.
יותר ויותר הוא מפנה את הזמן שלו למחוץ לבית. 3 פעמים רץ בשבוע ועוד 3-4 פגישות עם חברים. את כל הזמנים שפעם היו "זוגיים" כמו שישי בבוקר או מוצש- הוא פשוט פינה לפגישות או ריצה. אפילו שאמרתי לו שלי זה לא מתאים ואפילו פוגע בי. הוא המשיך בשלו. גם במשך השבוע הוא עובד עד שעות מאוחרות, חוץ מיום אחד (כשהוא לא בחול) ולוקח את הילדים.
כשהילדים ישנים, הוא עסוק במחשב ולא מתפנה אלי. אמרתו לו כמה וכמה פעמים שזה פוגע בי, שיש לו זמן לרוץ ולהפגש עם חברים, אבל זמן עבורי (או לבית) אין לו.
והוא בשלו.
שבוע שעבר נשבר שיא חדש. השבוע גילו שהסרטן בגוף של אבא שלי התפשט לכל הגוף. יאמר שאני ואבא שלי לא ביחסים טובים, אבל בכל זאת. בעלי הגיע כמובן מאוחר והיה עסוק במחשב. למחרת בבוקר הוא יצא לרוץ- וכמובן השאיר אותי לבד עם הילדים.
בערב הוא אומנם הגיע קצת יותר מוקדם, לעזור- אבל ב20 שוב הלך לקבוצה טיפולית.
אני עברתי יומיים קשים כל כך- מתוך דאגה להורי- לאבא וגם לאמא שלי. הוא אפילו לרגע לא חשב לא ללכת לקבוצה שלו (השניה בשבוע הזה) ולהישאר איתי. לדרוש בשלומי ואולי לתת חיבה ואמפטיה. לא הוא בשלו.
אני כל כך נפגעתי. הוא כל הזמן פוגע בי- והוא יודע שהוא עושה את זה וזה לא מזיז לו. כשהיינו בטיפול זוגי ואמרתי לו שהוא מפנה יותר מידי זמן כלפי חוץ ופחות מידי כלפי הזוגיות וגם הבית (ילדים) הוא אמר לי- זה חיים ומוות. או שהוא יעשה את כל זה או שהוא ימות. אז מה נשאר לי לומר?
כבר אין לי כוחות יותר- ונהפכתי למרורמרת.
גידול הילדים לבדי הוא לא קל ולצערי אין לי משפחה שיכולה לעזור. נכון אני נעזרת בביביסיטר- אבל זה לא חברה ולא תמיד מספיק.
אני גם עובדת- אבל הורדדתי שעות בעבודה על מנת להיות עבור הילדים שלי.
אני מיואשת, כועסת, כואבת ומאוד מאוד בודדה.
מה עושים?
יהודית שלום,
אני בת 40, נשואה + 3 ילדים (מאתגרים ביותר). בעלי עובד מאוד קשה ונוסעה הרבה לחול. בשנתיים האחרונות הוא נכנס לנושא הספורט ופגישות טיפוליות שונות.
יותר ויותר הוא מפנה את הזמן שלו למחוץ לבית. 3 פעמים רץ בשבוע ועוד 3-4 פגישות עם חברים. את כל הזמנים שפעם היו "זוגיים" כמו שישי בבוקר או מוצש- הוא פשוט פינה לפגישות או ריצה. אפילו שאמרתי לו שלי זה לא מתאים ואפילו פוגע בי. הוא המשיך בשלו. גם במשך השבוע הוא עובד עד שעות מאוחרות, חוץ מיום אחד (כשהוא לא בחול) ולוקח את הילדים.
כשהילדים ישנים, הוא עסוק במחשב ולא מתפנה אלי. אמרתו לו כמה וכמה פעמים שזה פוגע בי, שיש לו זמן לרוץ ולהפגש עם חברים, אבל זמן עבורי (או לבית) אין לו.
והוא בשלו.
שבוע שעבר נשבר שיא חדש. השבוע גילו שהסרטן בגוף של אבא שלי התפשט לכל הגוף. יאמר שאני ואבא שלי לא ביחסים טובים, אבל בכל זאת. בעלי הגיע כמובן מאוחר והיה עסוק במחשב. למחרת בבוקר הוא יצא לרוץ- וכמובן השאיר אותי לבד עם הילדים.
בערב הוא אומנם הגיע קצת יותר מוקדם, לעזור- אבל ב20 שוב הלך לקבוצה טיפולית.
אני עברתי יומיים קשים כל כך- מתוך דאגה להורי- לאבא וגם לאמא שלי. הוא אפילו לרגע לא חשב לא ללכת לקבוצה שלו (השניה בשבוע הזה) ולהישאר איתי. לדרוש בשלומי ואולי לתת חיבה ואמפטיה. לא הוא בשלו.
אני כל כך נפגעתי. הוא כל הזמן פוגע בי- והוא יודע שהוא עושה את זה וזה לא מזיז לו. כשהיינו בטיפול זוגי ואמרתי לו שהוא מפנה יותר מידי זמן כלפי חוץ ופחות מידי כלפי הזוגיות וגם הבית (ילדים) הוא אמר לי- זה חיים ומוות. או שהוא יעשה את כל זה או שהוא ימות. אז מה נשאר לי לומר?
כבר אין לי כוחות יותר- ונהפכתי למרורמרת.
גידול הילדים לבדי הוא לא קל ולצערי אין לי משפחה שיכולה לעזור. נכון אני נעזרת בביביסיטר- אבל זה לא חברה ולא תמיד מספיק.
אני גם עובדת- אבל הורדדתי שעות בעבודה על מנת להיות עבור הילדים שלי.
אני מיואשת, כועסת, כואבת ומאוד מאוד בודדה.
מה עושים?
