מסטיק בזוקה0
New member
מרגישה צורך לשתף
אני לא יודעת מהיכן להתחיל אולי פשוט מהיום יום- אני הקטנה בבית, אומנם לא ממש קטנה בגיל (33) אך עצם העובדה שאני עדיין בבית ועדיין מבחינת כולם הילדה הקטנה לפעמים זה מרגיש ככה, רק שאחרי שמצב של אבי הדרדר ביום כיפור האחרון הכל השתנה. עד לפני זה היו לו קצת שכיחות, ובלבולים אך עדיין הרגשתי שמולנו נמצא אבא שלי, עכשיו לפתע רואה דמות שפעם סוערת ורוצה ל"בית" שלה, פעם דמות שלא זוכרת שאני הבת הקטנה.. לא קל לי בתקופה האחרונה להתמודד עם זה. אני שנים עובדת עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים ואולי זה עוזר אבל בתקופה האחרונה אני נכנסת לדיכאון מהמצב שלו. יש מין חלום שאולי הוא עוד יחזור להיות הוא, שיבין שכאן ביתו, שאנחנו כאן אבל זאת לא המציאות, ישנם לילות קשים ולא פעם שוברים את הראש איך להתמודד עם הזעם שמגיע לפתע. לפעמים יש רגעים קטנים של תקווה, שפתאום חוזר לצידי האבא המוכר שלי, וזה עושה את הכל. הרבה לא כל כך מבינים, משתדלים להיות שם אך בעצם לצערי מי שבאמת לא חווה את זה אינו יודע כמה כוחות זה לוקח. וזה כנראה גדול עליי או בכלל כנראה שאין גיל לכאב העצום שזה מכניס בתוכנו..אך כל דבר מוביל אותי למחשבות, עצבות ורצון למקום טוב יותר. מקווה שיהיו ימים יותר טובים, שולחת חיבוק גדול לכל מי שמתמודד עם זה ביום- יום, מחזקת ובדרך מנסה גם לחזק את עצמי. ענבר
אני לא יודעת מהיכן להתחיל אולי פשוט מהיום יום- אני הקטנה בבית, אומנם לא ממש קטנה בגיל (33) אך עצם העובדה שאני עדיין בבית ועדיין מבחינת כולם הילדה הקטנה לפעמים זה מרגיש ככה, רק שאחרי שמצב של אבי הדרדר ביום כיפור האחרון הכל השתנה. עד לפני זה היו לו קצת שכיחות, ובלבולים אך עדיין הרגשתי שמולנו נמצא אבא שלי, עכשיו לפתע רואה דמות שפעם סוערת ורוצה ל"בית" שלה, פעם דמות שלא זוכרת שאני הבת הקטנה.. לא קל לי בתקופה האחרונה להתמודד עם זה. אני שנים עובדת עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים ואולי זה עוזר אבל בתקופה האחרונה אני נכנסת לדיכאון מהמצב שלו. יש מין חלום שאולי הוא עוד יחזור להיות הוא, שיבין שכאן ביתו, שאנחנו כאן אבל זאת לא המציאות, ישנם לילות קשים ולא פעם שוברים את הראש איך להתמודד עם הזעם שמגיע לפתע. לפעמים יש רגעים קטנים של תקווה, שפתאום חוזר לצידי האבא המוכר שלי, וזה עושה את הכל. הרבה לא כל כך מבינים, משתדלים להיות שם אך בעצם לצערי מי שבאמת לא חווה את זה אינו יודע כמה כוחות זה לוקח. וזה כנראה גדול עליי או בכלל כנראה שאין גיל לכאב העצום שזה מכניס בתוכנו..אך כל דבר מוביל אותי למחשבות, עצבות ורצון למקום טוב יותר. מקווה שיהיו ימים יותר טובים, שולחת חיבוק גדול לכל מי שמתמודד עם זה ביום- יום, מחזקת ובדרך מנסה גם לחזק את עצמי. ענבר