מרגישה צורך לשתף
כבר שנים שאני לא משתפת (במובן ההשתפכות
) בפורומים... אם כי לפני הרבה שנים, בתקופת פורומי הפוריות הייתי פעילה מאוד מאוד...
אז ככה, ב"ה אני אמא!
אמא לשלושה ילדים מקסימים! אין על המתנה המופלאה הזאת בעולם!
אני כל כך אוהבת ילדים, תינוקות, הריון, הנקה וכל המסביב הקשור בזה.
אני רוצה משפחה גדולה וילדים... לא מגבילה את עצמי במספר...
אנחנו עם בעית זרע קשה, אנחנו נלחמים את המלחמה הזאת עם זרעים בודדים בלבד... (אפילו בהתחלה נתנו לנו את האופציה לתרומה)
הריון ראשון הצלחנו להביא אחרי 4.3 שנים של נסיונות מIVF כמובן.
הריון שני עשיתי טיפול כשהראשון היה בן 11 חודשים בעודני מניקה וניקלטתי בIVF ראשון.
הריון שלישי ניקלטתי כשהשני היה בן 10 חודשים וגם הפעם בעודני מניקה אך הפעם ההריון היה ספונטני! טבעי... הלא יאומן קרה! אין לי מושג איך... נס גדול היה פה!
אין צורך לפרט כמה מוזר היה לגלות שאני בהריון בלי הדפים המשובצים של הפרוטוקול ובלי זריקות ומתח אינסופי עד לבטא...
אז עכשיו, אחרי כל האושר הזה שהתברכנו בו... המתנו בערך שנה ושמונה חודשים לנס נוסף, שלא קרה.
התחלתי שוב טיפול IVF שחשבתי שהפעם אני עוברת בגבורה...
הרי יש לי שלושה ילדים קטנים בבית... וזה לא שהייתי ממש לחוצה כשהתחלתי את הטיפול.
אז התחלתי פרוטוקול ארוך, (בלי לחץ כן? אמרתי נעשה פרוטוקול ארוך, בו היו תוצאות יפות יותר בעבר למרות שהריון שני היה בפרוטוקול קצר בגלל ההנקה וגם בו הריתי)
ארוך... ארוך...
הזרקתי בגבורה יום יום, ואמרתי לעצמי שככה אני אעשה זאת "על הדרך" בלי לתת לזה יותר מידי תשומת לב
הצלחתי להחזיק את הגיבורה עד מועד ההחזרה.
בערך מאז התחיל לחץ כבד, בטח כולכן מכירות אותו
את המתח הנוראי הזה... העצבים... חוסר סבלנות...
לא הצלחתי להתעלם מזה.
מהפנטזיות..
מהכמיהה, ההשתוקקות לעוד הריון... לעוד לידה... לעוד תינוק או תינוקות...
לא יכלתי לחכות בסבלנות עד הבטא. עשיתי בדיקות מקלון מוקדמות ולאישור השלילי הסופי עשיתי גם בטא.
(את ההריונות האמיתיים שהיו לי, הצליחו המקלונים לזהות גם לפני הזמן, כך שידעתי שאם זה חיובי לא צריך באמת לשבור את הפלסטיק השקוף ולהסתכל טוב טוב באור הכי חזק...)
לקחתי את השלילי הזה די קשה, לא זכור לי שלקחתי את זה ככה קשה גם בעבר אך כנראה שזה רק לא זכור לי...
לא הבנתי את עצמי למה? למה אני לוקחת את זה כל כך קשה?? הרי ב"ה יש לי ילדים... וזה בסה"כ טיפול ראשון...
לאחר השלילי הלכתי לקבל פרוטוקול נוסף, הפעם קצר.
קצר קצת ארוך בגלל החופשה של אסותא רמת החייל...
במקום זריקות קיבלתי גלולות למניעת הריון. שתי חבילות ברצף ואז מתחילים זריקות...
בתקופה הזאת חזרתי לעצמי,
חזרתי להיות רגועה ושמחה ושלמה אם מה שיש לי ב"ה
אוטוטו אני מסיימת את הגלולות, עוד שבוע בערך ואז אני חוזרת ללופ הזה.... זריקות, שאיבה, החזרה ובערך8/9 ימים של טירוף עד שאני כבר יודעת את התוצאה הזאת.
התוצאה הגורלית.
כמובן, שמאז שחזרתי אני כל הזמן בודקת את פורומי הפוריות... (כאילו שהם יכניסו אותי עכשיו להריון)
זה קטע כזה, זה כאילו מנחם לחפור בכל בעיות הפוריות בעולם
ופה ושם לראות את ההצלחות היפות!
אז סתם, הפעם החלטתי לכתוב... לכתוב על הפחד שלי...
שבקרוב שוב לא אהיה אני,
שוב לא אצליח לשלוט ברוגע שלי,
שהמחשבות שוב יסבבו סביב דבר אחד בלבד בעולם - כן הצליח או לא הצליח...
זה פשוט מתסכל, איך המוח שלי פועל??? למה המחשבה הטורדנית הזאת לא עוברת? למה אני לא יכולה להמשיך לחיות? ככה בכיף... עד הבטא??
אני יודעת שב"ה כבר התברכתי! וזה ממש לא מובן מאליו!
אז למה בכל ילד זה שוב פעם אותו המתח?? למה לא נרגעים גם שכבר יש ילדים?
כל פעם חשבתי שהפעם כבר יהיה יותר קל... שהפעם כבר לא אחשוב על זה...
לא יודעת למה החלטתי הפעם לכתוב, מקווה שאני לא פוגעת באף אחת שאני כותבת הודעה כזאת.
אני מאחלת בהצלחה לכל הנשים היקרות שמנסות להביא ילדים לעולם!
הריונות קלים וטובים במהרה!
עם ידיים מלאות בתינוקות בריאים!!
א-מ-ן-!
כבר שנים שאני לא משתפת (במובן ההשתפכות
אז ככה, ב"ה אני אמא!
אמא לשלושה ילדים מקסימים! אין על המתנה המופלאה הזאת בעולם!
אני כל כך אוהבת ילדים, תינוקות, הריון, הנקה וכל המסביב הקשור בזה.
אני רוצה משפחה גדולה וילדים... לא מגבילה את עצמי במספר...
אנחנו עם בעית זרע קשה, אנחנו נלחמים את המלחמה הזאת עם זרעים בודדים בלבד... (אפילו בהתחלה נתנו לנו את האופציה לתרומה)
הריון ראשון הצלחנו להביא אחרי 4.3 שנים של נסיונות מIVF כמובן.
הריון שני עשיתי טיפול כשהראשון היה בן 11 חודשים בעודני מניקה וניקלטתי בIVF ראשון.
הריון שלישי ניקלטתי כשהשני היה בן 10 חודשים וגם הפעם בעודני מניקה אך הפעם ההריון היה ספונטני! טבעי... הלא יאומן קרה! אין לי מושג איך... נס גדול היה פה!
אין צורך לפרט כמה מוזר היה לגלות שאני בהריון בלי הדפים המשובצים של הפרוטוקול ובלי זריקות ומתח אינסופי עד לבטא...
אז עכשיו, אחרי כל האושר הזה שהתברכנו בו... המתנו בערך שנה ושמונה חודשים לנס נוסף, שלא קרה.
התחלתי שוב טיפול IVF שחשבתי שהפעם אני עוברת בגבורה...
הרי יש לי שלושה ילדים קטנים בבית... וזה לא שהייתי ממש לחוצה כשהתחלתי את הטיפול.
אז התחלתי פרוטוקול ארוך, (בלי לחץ כן? אמרתי נעשה פרוטוקול ארוך, בו היו תוצאות יפות יותר בעבר למרות שהריון שני היה בפרוטוקול קצר בגלל ההנקה וגם בו הריתי)
ארוך... ארוך...
הזרקתי בגבורה יום יום, ואמרתי לעצמי שככה אני אעשה זאת "על הדרך" בלי לתת לזה יותר מידי תשומת לב
הצלחתי להחזיק את הגיבורה עד מועד ההחזרה.
בערך מאז התחיל לחץ כבד, בטח כולכן מכירות אותו
לא הצלחתי להתעלם מזה.
מהפנטזיות..
מהכמיהה, ההשתוקקות לעוד הריון... לעוד לידה... לעוד תינוק או תינוקות...
לא יכלתי לחכות בסבלנות עד הבטא. עשיתי בדיקות מקלון מוקדמות ולאישור השלילי הסופי עשיתי גם בטא.
(את ההריונות האמיתיים שהיו לי, הצליחו המקלונים לזהות גם לפני הזמן, כך שידעתי שאם זה חיובי לא צריך באמת לשבור את הפלסטיק השקוף ולהסתכל טוב טוב באור הכי חזק...)
לקחתי את השלילי הזה די קשה, לא זכור לי שלקחתי את זה ככה קשה גם בעבר אך כנראה שזה רק לא זכור לי...
לא הבנתי את עצמי למה? למה אני לוקחת את זה כל כך קשה?? הרי ב"ה יש לי ילדים... וזה בסה"כ טיפול ראשון...
לאחר השלילי הלכתי לקבל פרוטוקול נוסף, הפעם קצר.
קצר קצת ארוך בגלל החופשה של אסותא רמת החייל...
במקום זריקות קיבלתי גלולות למניעת הריון. שתי חבילות ברצף ואז מתחילים זריקות...
בתקופה הזאת חזרתי לעצמי,
חזרתי להיות רגועה ושמחה ושלמה אם מה שיש לי ב"ה
אוטוטו אני מסיימת את הגלולות, עוד שבוע בערך ואז אני חוזרת ללופ הזה.... זריקות, שאיבה, החזרה ובערך8/9 ימים של טירוף עד שאני כבר יודעת את התוצאה הזאת.
התוצאה הגורלית.
כמובן, שמאז שחזרתי אני כל הזמן בודקת את פורומי הפוריות... (כאילו שהם יכניסו אותי עכשיו להריון)
זה קטע כזה, זה כאילו מנחם לחפור בכל בעיות הפוריות בעולם
אז סתם, הפעם החלטתי לכתוב... לכתוב על הפחד שלי...
שבקרוב שוב לא אהיה אני,
שוב לא אצליח לשלוט ברוגע שלי,
שהמחשבות שוב יסבבו סביב דבר אחד בלבד בעולם - כן הצליח או לא הצליח...
זה פשוט מתסכל, איך המוח שלי פועל??? למה המחשבה הטורדנית הזאת לא עוברת? למה אני לא יכולה להמשיך לחיות? ככה בכיף... עד הבטא??
אני יודעת שב"ה כבר התברכתי! וזה ממש לא מובן מאליו!
אז למה בכל ילד זה שוב פעם אותו המתח?? למה לא נרגעים גם שכבר יש ילדים?
כל פעם חשבתי שהפעם כבר יהיה יותר קל... שהפעם כבר לא אחשוב על זה...
לא יודעת למה החלטתי הפעם לכתוב, מקווה שאני לא פוגעת באף אחת שאני כותבת הודעה כזאת.
אני מאחלת בהצלחה לכל הנשים היקרות שמנסות להביא ילדים לעולם!
הריונות קלים וטובים במהרה!
עם ידיים מלאות בתינוקות בריאים!!
א-מ-ן-!
