מרגישה צורך.

sweet eyes

New member
מרגישה צורך.

זה מוזר. טסתי לפולין קצת לפני יותר מחודש. זה יחסית טרי. חיכיתי לזה כל החיים. ממש מכיתה א', אני זוכרת שראיתי סרטי מסעות מהביצפר של אמא שלי, וחכיתי לשלי. והתחיל תהליך ההכנה, ונורא התרגשתי לפני כל פגישה, אפילו שזה הצריך מאיתנו להתעורר בבוקר של יום שישי
ואסור לאחר ואסור זה ואסור זה.. אבל זה היה חלק מהכיף. ואפילו שהעבירו אותי 50 אלף קבוצות עד ממש ליום הטיסה, שבו עברתי לקבוצה אחרת. והכל בשביל להיות עם החברים הכי טובים שלי, שעם שניהם רבתי במסע עצמו. ולומשנה שהתחיל המסע, והיום הראשון עבר ונראה כמו 10 ימים. ועל היום השני עד שבועיים אחרי נהייתי חולה.. סוג של אנושות
וחברים שלי לא ראו את זה בכלל. יופי של הסתרה. ועצבים של לרצות לצלם הכל, ואז להרגיש חרא שרואים את המסע רק דרך המצלמה. ואחרי זה לראות שאין מספיק תמונות בכרטיס זכרון, אז צריכים כל יום לנפות כדי שישאר ליום הבא. ואחרי שקיבלתי את העובדה שאני לא אשבר, ואני לא מהבוכים, אז בכיתי. וזה כאב מאוד. עם כל השכבה. ואז לא הייתי מסוגלת להיות ליד החבר הכי טוב שלי, שאוהב אותי כמו החיים. לא הייתי מסוגלת. ולא דיברתי איתו כמעט עד סוף המסע בגלל זה. ולקח לי כל כך הרבה זמן לצאת מהדכאון הזה, כשכולם יצאו מזה אחרי חצי שעה. ולא רציתי שיהיה ככה. מה שווה לי לבכות, ומה שווה לי להשבר [כמו כל אלה שבוכים שהם אבנים ושהם איפה שנרצחו כל כך הרבה אנשים ולא מצליחים לבכות. ממש הדברים החשובים בחיים. לבכות.] אם אני לא מסוגלת לצאת מזה. אבל הייתה לי המדריכה הכי מדהימה בעולם. והמורים הכי מדהימים. והתבלטתי בצורה שלי, אפילו שטכנית לא עשיתי שום דבר משמעותי. ברגע שהייתי בשקט כולם הרגישו את זה. וצחוקים, כמה צחוקים. והכל כתוב ביומן. ועוד לא הסתכלתי מאז ביומן. לא הייתי מסוגלת. אני לא רוצה שיהרס הקסם. וכל זה, כי סתם היה בא לי לפני כמה ימים לראות את תמונות פולין, ועכשיו אני יוצאת עוד מעט להדפיס אותן. וזה עבר כל כך מהר. ונכון, אין איך לתאר את המסע. חוץ מכיף אולי. זה היה כיף. אין מה לעשות. קשה לקבל את העובדה שזהו, נגמר. עבר. מצטערת שאין פואנטה. הייתי צריכה להוציא..
 
קרן....

קודם כל יש המון פואנטה. זוהי המטרה של הפורום, להוות בית חם לכל אלו שיצאו או יוצאים למסע וצריכים לפרוק מעליהם את החששות או את החוויות..... החוויה שלך הייתה עצומה ואם הצלחת להתבלט זה אומר המון........
 

Amazing18

New member
זה מדהים..

איך החזרת אותי לשם. וואי, איך אני מכירה את התחושה הזו של הפחד לפספס, להרוס, להרוג את הקסם.. הוא בחיים לא ימות, תביני. כל פעם שתביטי בתמונות, שתקראי את היומן, שתחלמי על המסע ההוא - יעשה בך הניצוץ הזה. שיש רק לנו.
 

lihi r

New member
מבינה אותך לגמרי...

גם אני תמיד חשבתי שאולי אני צריכה לצלם עוד תמונה ועוד תמונה אבל מצד שני דאגתי שהפילם במצלמה יגמר ואני לא אוכל לצלם יום אחרי אבל היום שאני כמעט שנה אחרי אני מבינה שלא משנה אם יש עוד תמונה או לא כי התמונות חקוקות בראש ויהיו שם לתמיד
 

sHiRaNii

New member
וווואאווו

אני כל כך מבינה אותך...את לא יודעת עד כמה!!! מילה במילה ממה שכתבת כאן!!!!!!!....
 
למעלה