אלומת האור
New member
מרגישה שהימים מתחילים לסגור עליי
לא מגישה מטלות ללימודים. לא צופה בשיעורים המוקלטים. פיגור רציני ביותר, אין לי מושג על מה מדברים בשיעורים, ומחרתיים יש שיעור אחרון. אני עוד לא יודעת אם יהיה לי כוח לנסוע. מה יהיה מה יהיה מה יהיה. מעולם לא עזבתי קורס באמצע. מצד שני, מעולם לא עברתי אשפוז תוך כדי לימודים.
לא מצליחה לעבוד, לא בעבודה המוגנת ולא בעבודה כפרילנס. פשוט חוסר אונים מוחלט. אין לי כוח לכלום. אני עושה לא מעט, מספיקה לא מעט, אבל רק סידורים, בעיקר רפואיים (יש המון כאלה).
אני מרגישה שאני עובדת באשפוז, לוקחת חלק בכל פעילות (טוב, כמעט, אבל הרבה יותר מהממוצע שרווח שם), מרגישה שממש אוהבים אותי שם חוץ, אולי, מאחד או שניים. המקום הזה טוב לי, מעודד אותי, תורם לי, ואת זה הולכים לקחת ממני בקרוב, ואני לא יודעת לאן להמשיך מכאן. השעון מתקתק ויש לי הרבה מה לומר לדוקטורטטורה. אני מנסה לנסח מכתב עבורו - אין לי מה להפסיד. אני שוקלת לפרוש לפני שהוא "יפריש" אותי.
חוץ מזה קיבלתי הצעה הזויה להשתתף במחקר פסיכיאטרי על רגישות תחושתית של נשים...
תמורת 100 ש"ח ואני לא יודעת אם בא לי על זה (נשמע די מסובך ומורכב).
ואיך לא - שוב מתיחות עם גברת שותפה שכובשת עוד ועוד פינות בבית ותופסת מה שנקרא חוצפה ישראלית שהייתה לה ממש בקטנה ועכשיו היא ממש מעצבנת אותי עם זה. ואני סופגת, שותקת, מבליגה, ופוחדת שיום אחד אתפוצץ. אין לי שמץ של מושג איך לדבר איתה בצורה שקולה ואסרטיבית. ביקשתי עצות היום מהחבר'ה באשפוז, אבל העצות שניתנו לי היו אגרסיביות מדיי בשביל היכולות שלי.
אני חושבת שפשוט אעשה איזו מדיטציה ואשלח לה איזה אור כחול מרפא או משהו כזה עם השתדלות רוחניקית שיהיה לה טוב וכאלה
מחר יש סיכוי שאחזה באיילה, ומכל פנים ביום רביעי אנחנו אמורות להיפגש אוף דה רקורד על איזה זמן של תור רשמי שקבעתי לפני האשפוז.
עשיתי כל כך הרבה היום, תקתקתי עניינים בצורה מעוררת השתאות ממש, אבל לקראת סוף היום החרדות טיפסו לגרון והמתח גאה וגאה... לא קל לחזור הביתה ולראות שעוד ועוד שטחים בו נכבשים ונחצפים (מלשון חוצפה).
יש לי כל כך הרבה לעשות ואני לגמרי חסרת אונים מול ההספקים הגרועים שלי מהבחינה הלימודית והעבודתית.
מחר יום פחות אהוב עליי באשפוז, אבל הסיכוי שאראה ולו בחטף את איילתי מעורר בי תקווה כלשהי.
והחתולה שלי מסרבת באורח מוזר ליטול את התרופה שלה
זהו. צריכה דרבונים ללמוד ולעבוד. מישהו?
לא מגישה מטלות ללימודים. לא צופה בשיעורים המוקלטים. פיגור רציני ביותר, אין לי מושג על מה מדברים בשיעורים, ומחרתיים יש שיעור אחרון. אני עוד לא יודעת אם יהיה לי כוח לנסוע. מה יהיה מה יהיה מה יהיה. מעולם לא עזבתי קורס באמצע. מצד שני, מעולם לא עברתי אשפוז תוך כדי לימודים.
לא מצליחה לעבוד, לא בעבודה המוגנת ולא בעבודה כפרילנס. פשוט חוסר אונים מוחלט. אין לי כוח לכלום. אני עושה לא מעט, מספיקה לא מעט, אבל רק סידורים, בעיקר רפואיים (יש המון כאלה).
אני מרגישה שאני עובדת באשפוז, לוקחת חלק בכל פעילות (טוב, כמעט, אבל הרבה יותר מהממוצע שרווח שם), מרגישה שממש אוהבים אותי שם חוץ, אולי, מאחד או שניים. המקום הזה טוב לי, מעודד אותי, תורם לי, ואת זה הולכים לקחת ממני בקרוב, ואני לא יודעת לאן להמשיך מכאן. השעון מתקתק ויש לי הרבה מה לומר לדוקטורטטורה. אני מנסה לנסח מכתב עבורו - אין לי מה להפסיד. אני שוקלת לפרוש לפני שהוא "יפריש" אותי.
חוץ מזה קיבלתי הצעה הזויה להשתתף במחקר פסיכיאטרי על רגישות תחושתית של נשים...
ואיך לא - שוב מתיחות עם גברת שותפה שכובשת עוד ועוד פינות בבית ותופסת מה שנקרא חוצפה ישראלית שהייתה לה ממש בקטנה ועכשיו היא ממש מעצבנת אותי עם זה. ואני סופגת, שותקת, מבליגה, ופוחדת שיום אחד אתפוצץ. אין לי שמץ של מושג איך לדבר איתה בצורה שקולה ואסרטיבית. ביקשתי עצות היום מהחבר'ה באשפוז, אבל העצות שניתנו לי היו אגרסיביות מדיי בשביל היכולות שלי.
אני חושבת שפשוט אעשה איזו מדיטציה ואשלח לה איזה אור כחול מרפא או משהו כזה עם השתדלות רוחניקית שיהיה לה טוב וכאלה
מחר יש סיכוי שאחזה באיילה, ומכל פנים ביום רביעי אנחנו אמורות להיפגש אוף דה רקורד על איזה זמן של תור רשמי שקבעתי לפני האשפוז.
עשיתי כל כך הרבה היום, תקתקתי עניינים בצורה מעוררת השתאות ממש, אבל לקראת סוף היום החרדות טיפסו לגרון והמתח גאה וגאה... לא קל לחזור הביתה ולראות שעוד ועוד שטחים בו נכבשים ונחצפים (מלשון חוצפה).
יש לי כל כך הרבה לעשות ואני לגמרי חסרת אונים מול ההספקים הגרועים שלי מהבחינה הלימודית והעבודתית.
מחר יום פחות אהוב עליי באשפוז, אבל הסיכוי שאראה ולו בחטף את איילתי מעורר בי תקווה כלשהי.
והחתולה שלי מסרבת באורח מוזר ליטול את התרופה שלה
זהו. צריכה דרבונים ללמוד ולעבוד. מישהו?
