מרגישה שוב פעם אבודה

[אופה1]

מרגישה שוב פעם אבודה

אני רוצה לזעוק בקולי קולות את שמה, אני רוצה להוציא אותה מהאדמה, אני מבקשת רק עוד דקה אני רוצה להפרד ממנה שוב אבל לא נותנים לי אנא תעזרו לי רוצה אותה פה לצידי שאת ידה תושיט לידי ותחבק אותי, מה חטאתי בחיים אלוהים ולמה כל הזמן אני נענשת בסה"כ לא הגיע לה למות ודווקא אותה מכולם הוא לקח, מה שכן לכל החיילים שנהרגו באסון המסוקים אחריי יומיים אלוהים נתן להם אותה, בטח כדאי שתשמור עליהם בשמים ותהיה להם אם שניה, לפעמים הייתי רוצה למות להיות שם לידה. איך אפשר להתגבר על הכאב, איך אפשר לשכוח אותה מיום ליום כשהעצב והדכאון עליי נופלים אני זועקת אליה שתבוא לעזרתי, היא הלכה ולא תשוב, לפעמים אני מצפה ליום שבו אצטרף אליה ואהיה שם לצידה, אני בסה"כ בת 24 אבל לפעמים הייתי רוצה למות, הייתי רוצה לנוח מכל הבלאגן מסביבי אני יודעת ששם איתה לפחות היה לי טוב. אבל מה לעשות אלה החיים ועליי להתמודד גם עם הגעגועים האלה לפעמים מה שטוב שמצאתי פה פינה לפרוק את כאבי, והלוואי והיו יותר אנשים שעונים לי אולי הייתי מוצאת יותר נחמה

 

[BooBee]

שלום לך

קראתי את ההודעה שלך וליבי יצא מקרבי. הגעגועים אוכלים אותנו, ואצל כל אחד זה מתבטא אחרת, במינונים שונים ומשונים... אתמול חשבתי, שלפעמים יותר קל לי לחיות עם האמונה שכל אדם נמצא כאן לתקופה. פעם נאוה שכתבה כאן בפורום אמרה שמישהי אמרה לה שאחותה הקטנה היתה כמו מתנה לתקופה מסוימת וצריך להודות על הזמן שהיא היתה איתנו. בהתחלה מאוד התנגדתי, כי מה פתאום זמן שאול וזמן קצר. הרי אנשים, מטבעם, נולדים, חיים ומתוכננים למות בגיל מאוחר, נגיד 80-90, הם צריכים לגדול וללמוד ולעבוד ולהתחתן ואחר כך ילדים ובית ומשכנתה ואחר כך נכדים ולבזדקן בשמחה, כשכל הנכדים סביבם. ככה החשיבה שלי היתה בנויה. שאנשים צריכים לחיות לפחות 80 שנה. לפחות. ואז הבנתי שזה לא בדיוק כך. פתאום הסתכלתי מסביב וראיתי שאמנם הרוב באמת חיים זמן ארוך והם מספיקים לעשות הרבה בחיים. אבל יש גם קבוצה אחת נוספת, גדולה מאוד של אנשים שמתים בגיל צעיר יחסית. בין אם זה ממחלות, או פיגועים, או תאונות דרכים.... לא חסרים גורמים... ואז אמרתי אוקיי. אז הנה, קחו דוגמא את אחותי, שבגיל 21 מתה. 21 זה ממש קצת. או את חברה שלי ענת, שמתה לפני חמש שנים(שבועיים אחרי אסון המסוקים בשאר ישוב), או את הידיד שלי קובי, שנהרג בתאונת אימונים בבקעה לפני כמעט שלוש שנים. הנה, שלושתם, מתו בגיל 20-24. אוף, אין לי פואנטה. אני רק אומרת, שלשאל את אלוהים למה זה מגיע לנו, יעשה לנו עוד יותר מצב רוח חרא. זה בכלל לא קשור אליו. אני מזמן לא מאמינה בקדוש ברוך הוא. אני חושבת שלהתעסק עם שאלת ה"למה" עוד יותר תשגע ותטריף אותנו. כי התשובה שאני מקבלת כל הזמן זה "כי ככה". כי ככה זה. כי הם מתו. אז במקום לשאול למה, אני שואלת מה הלאה. ומה נותר כאן, למרות החוסר העצום שהותירה אחריה. אחותי מתה, אבל יש לי שני הורים, ואח ואחות קטנים ממני. ויש לי אותי. ויש לי חברים ועבודה ותחביבים. אז כשאני אומרת "מה הלאה", אני בעצם אומרת אוקיי, איך ממשיכים מכאן. איך לומדים לחיות עם החוסר העצום הזה. לחיות לצידו בשלום. ואני חושבת שאפשר. אני חושבת שזה משהו שצריכים להחליט עליו. אני לא אומרת שזה צריך להיות "או או". אפשר לזכור ולהתגעגע. אפילו רצוי. לבכות אני בוכה לא מעט. ומתגעגעת המון. וחולמת מידי פעם. וכותבת עליה ואליה. לקח לי שנה להתאים את עצמי למצב החדש. שנה מאוד מאוד קשה, מלווה בטיפול פסיכולוגי. קיבלתי את המקום הכי הכי חם ואוהד אצל המטפלת שלי. שם היה מותר לי להרגיש הכל, לפרוק הכל. הכל מותר אצלה. גם להאשים, גם להגיד דברים שבחיים "בחוץ", עם המשפחה והחברים לא היה לי נעים לומר. וברגע שאמרתי אותם, בצעקות, בבכי, ביסורים, הוקל לי מעט. וזה לא שפתאום וואלה מגניב לי. אני אחות שכולה וטוב לי. אז זה לא ככה, אבל לפחות אני יותר מתמודדת עם הדברים שהם רציונלים. עם העבודה והחברים והמשפחה. אני ויתרתי כבר לפני כמה זמן להתמודד ולקבל תשובה על "למה" היא מתה. זה לא יעזור, זה לא יחזיר אותה וזה יגרום לי לעוגמת נפש גדולה יותר. ברוכה הבאה, רויטל.

 

[נ.תהילה]

לא נאוה כתבה. אחות של נאוה ז"ל כתבה

 

[BooBee]

אוי, אני מתנצלת... ../images/Emo10.gif

 

[האח של נטע]

הזועקים...

רק עוד חיבוק. רק עוד מילה. רק עוד שיחה. רק עוד שנייה, חצי שנייה, מבט. רק עוד מגע. לטיפה רכה, רפרוף. רק עוד פעם אחת. מה כבר ביקשנו.... ומה לא ביקשנו כשאת זאת ביקשנו. כתבת, שלא הגיע לה למות. ואני בטוח שהדבר נכון. אבל המוות, אם הוא עונש, הוא לא עונש למתים, הוא עונש לחיים. אז אם למישהו לא הגיע - הרי שלך לא הגיע. אני מסכים עם רויטל. אין כאן למה, ואין כאן אשמים, ויש רק את המציאות, מרה וכואבת ככל שתהיה, ועמה צריך ללמוד לחיות. את כתבת, ונרעשתי, כי אני חש, שאת מחפשת את הפתרון במקום בו אינו קיים כלל פתרון. את מחפשת להתגבר, כשצריך ללמוד לחיות עם. את מחפשת לשכוח אותה, כשצריך ללמוד איך לזכור אותה ולחיות. אני יודע עד כמה התהליך הזה קשה. אני עברתי אותו כבר פעם אחת, ועובר אותו כעת פעם נוספת. הציעה לך רויטל להיעזר בייעוץ, ואינני חושב כי זה רעין רע. אם יש במי להיעזר, והוא מועיל לך, הרי שזה מקל על הנטל הכבד אותו את נושאת עמך כל יום ויום. ולבקשתך, כתבי ככל העולה על רוחך, ואני מבטיחך כי אענה ואגיב לכל דבריך. בשמחה. בלב חפץ, וככל יכולתי. טל

 

[ה מוזה]

אבודה ... ומה זה בדיוק להפרד ?

כתבת שאם יותר אנשים היו עונים לך היית מוצאת נחמה ...הלוואי שבדרך כל שהיא יכולתי לנחם אותך, אך אני יודעת שזו משימה קשה..כי לנחם זה לחבק ולתת כתף ולנגב את הדמעות המעט שאפשר לעשות במרחב הוורטואלי הזה הוא פשוט לומר ולהקשיב.. הקשבתי לזעקה שלך. את רוצה עוד דקה להפרד... אפשר בכלל להפרד ממי שהולך מאיתנו ? אני יודעת שאני לא רציתי להפרד.. מאבי . מילים מועטות אמרתי ביום שבו ערמו אדמה וכיסו את הגולל על פרק מופלא בחיי - אמרתי : " אנחנו לא נפרדים , אני ממך לא נפרדת עכשיו ולא לעולם".... בסוף הטקס הדתי ניגשה אלי אישה חובשת כיסוי ראש ( אני לא אדם דתי ) ואמרה לי כך " את חייבת להפרד ממנו, חייבת לשחרר אותו כל עוד תאחזי בו לא ימצא מנוחה "... ועד היום אני לא יכולה להפרד ועד היום אני לא רוצה להפרד.. אז , בימים שרע ועצוב לך תצעקי, תזעקי ותמיד תדעי שאין פרידה טוטאלית היא איתך תמיד באיזה שהוא אופן ..כך אני לפחות מוצאת מעט נחמה בתוך ים הכאב ..אין לי משפט קסם לנחם אותך..שמעתי את כל המשפטים ואין בהם קסם הקסם הוא הפורום הזה והאנשים הרגישים והמדהימים שנותנים פה כתף ואוזן ויד וורטואלית מלטפת .

 

[הטייסת]

מוזי..

איך תמיד את עושה לי את זה? נוגעת בנקודות הרגישות.? אני בניגוד אליכם בן אדם מאמין ודתי, לא שזה משנה משהו באובדן ובשכול ,אבל בדת כתוב "מעפר באת ואל עפר תשוב". ככה חיים ומוות. אין חיים בלי מוות ואין מוות בלי חיים ,מזכיר קצת את עיניין הסוף וההתחלה. כשאבא נפטר ,ככה פתאום לא קלטתי את האובדן, הבנתי שהוא לא יהיה יותר אבל לא הבנתי את המשמעות של לחיות בלעדיו. כשערן נהרג בהתקלות מחבלים ,כשאיריס ואורי התאבדו וכולם היו ככ צעירים בכיתי וכאב לי מאוד והלב נשבר לו . אבל קלטתי את המוות שלהם בשנייה שאמרו לי על המוות שלהם. כשאבא נפטר אני זוכרת רק את הבום הזה בראש כאילו מישהו הנחית עליי איזה עצם כבד. רק כשעבר הזמן פתאום קלטתי מה זה לחיות בלעדיו , לא לשמוע את קולו שר ומרנן, את חוכמתו, לא להרגיש את החיבוק המרגיע , לא לראות את כוס התה מחכה לי בבוקר על השולחן, לא לשמוע את השריקה המוכרת כשחזר מהעבודה. כל הדברים הקטנים האלו שהפכו אותו לאבא שלי. אבא. כמה זמן לא אמרתי את המילה הזאת.

 

[נ.תהילה]

../images/Emo10.gif

 

[BooBee]

ה מוזה

קראתי את זה כבר מקודם, אבל המחשבות שלי לא היו מספיק מסודרות על מנת שאוכל להעלותן בכתב. אני מאוד מאמינה שאמירה, במפורש, בקול רם, עושה הבדל משמעותי. שהרי כבר נפרדתי מאחותי פיזית ביום שבו קברנו אותה. הפרידה הנפשית, בראש, היא הקשה מכל. אני חושבת שכשאני אומרת ש"כן, נפרדתי ממנה, נתתי לה ללכת", הכוונה היא שברמה מסוימת הכנסתי לי לראש שאני אפגוש אותה(אם בכלל, אם מאמינים בגלגול, בגן עדן או בכל אמונה אחרת שגורסת כי ביום מן הימים נפגשו את כל המתים שקברנו) רק ביום מותי שלי. אני חושבת שזה מאוד חשוב לדבר אליהם, אל המתים. אני זוכרת, שבפעם הראשונה שמוות פגע בי, היה כשחברה טובה שלי נפטרה באופן פתאומי ובמשך שנה שלמה הלכתי לישון כמעט כל לילה בבכי היסטרי. כל הזמן שחזרתי את הרגע שבו מספרים לי שהיא מתה. שנה שלמה וקשה עברה עליי. באזכרה של השנה בכיתי כמו ביום ההלוויה. מישהי באזכרה אמרה לי שאם כל כך קשה לי עם המוות שלה, אז זה אומר שאני צריכה להפרד. באותו לילה, כשחזרתי הביתה דיברתי איתה. כאילו היא יושבת עכשיו לידי. דיברתי איתה, אלייה. הרגשתי מגוחכת להחריד. אבל דיברתי. אמרתי לה "ענת, אני נפרדת ממך. לא הספקנו, אז נעשה את זה עכשיו". בלילה למחרת חלמתי עליה את אחד החלומות הכי צלולים שחלמתי מעודי. חלמתי שהיא מגיעה אליי במיוחד, מחבקת אותי, בוכה יחד איתי ונפרדת ממני לשלום. זה היה חלום מופלא. ובאמת, אחרי שעשיתי את ההשלמה הזו איתה, סוג מוזר ומטורף של קלוז´ר, הפסקתי להרדם כל לילה בדמעות. כך גם היה עם אחותי לפני כמה חודשים. לפעמים בלילה אני עדיין משוחחת איתה. מספרת לה מה חדש. לפעמים אני חולמת עליה ומעדכנת. אני כבר לא מרגישה מגוחכת. אני מרגישה קצת יותר שלמה עם הידיעה שהיא לא חוזרת לפה. לפעמים נדמה לי שדברים כאלה צריך ללמד. אנחנו, בתור אנשים, בדרך כלל לא סוגרים דברים כמו שצריך ביחסים שלנו. אם אני אתאמץ ואחשוב על כל האנשים שיום אחד נעלמתי להם או נעלמו לי, למשל חברות וחברים שפתאום נגמר הקשר(למרות שזה שונה לגמרי, אבל הרעיון דומה), אני אמצא שיש לי כל מיני משקעים בקשר אליהם. שלא השלמתי את היחסים איתם. אצלי, בעיקר, זה עם אקסים, שהיחסים איתם נגמרו באיזה טררם רגשי גדול ובומבסטי. שנפרדנו בעצב, לפעמים בכעס. ותמיד אני אומרת "יום אחד אני אפגוש אותם ואגיד להם בדיוק מה אני חושבת עליהם". אז אנחנו חיים כאילו ה"יום אחד" הזה באמת יגיע ומורגלים לחשיבה הזו. כשבעצם, עם אלה שקברנו, היום הזה עלול לא להגיע. ואז מה? אי הרצון להשלים עם מוות של אדם קרוב, לדעתי מגיע מתוך הפחד שאם נודה בפני עצמינו שהוא מת ולא נראה אותו יותר, מפחיד אותנו. הקטע המוחלט הזה הורג אותי בכל פעם מחדש שאני חושבת על זה. ועדיין, אני חושבת שאני מחויבת להמשיך הלאה, עם החיים שלי, למעני, למען המשפחה שלי. כי ליפול זה מאוד קל. לשקוע בזה מפחיד אותי. ועדיין, אני חושבת שזה מאוד חשוב להשלים ולהיפרד, זה מעניק כוח מסוים להמשיך, במקביל לאסון הפרטי שלנו. עד כמה שזה נשמע אכזרי, מה שלי עובר בראש זה אוקיי, אחותי מתה ואני חיה. השאלה היא מה איכות החיים שאני מאחלת לעצמי בעקבות התפנית המטלטלת הזו ש"העניק" לי מותה של אחותי. אני יכולה לבחור בהתנהלות עצובה, מורבידית, עצבנית, בוכיה וקשה. אני יכולה גם לבחור לחיות כמו שתכננתי לפני מותה. לחיות כמו שהיא בעצמה איחלה לי. בראש מורם, בשמחת חיים, באושר. אני לא צריכה לבחור בין שתי קצוות הסקאלה. גם לי יש לפעמים ימים נוראיים של געגועים ובכי בלתי פוסק. אבל אני מרשה לעצמי להיות שמחה, ולצחוק ולבלות בדיוק באותה מידה שאני מרשה לעצמי לבכות ולהתגעגע. זה לא סותר. דווקא ההשלמה(לא השלמה שלמה, אבל אני בכיוון הנכון, לדעתי) העניקה לי את היכולת לא להרגיש רע כשאני שמחה או מאושרת. בגלל זה זה חשוב לדעתי. ה מוזה, אני מאחלת לך שתמצאי את היכולת והאומץ להפרד מאביך. אני יודעת כמה זה קשה. שולחת לך חיבוק, רויטל.

 

[אחת מהצד]

בובי´לה

אוהבת אותך עם חיבוק ענק