מרגישה שסיפרנו לילדים מוקדם מידי...

[זלופית]

מרגישה שסיפרנו לילדים מוקדם מידי...

רקע - בבית 2 ילדים בריאים וחמודים, היריון קודם הסתיים בשבוע 8 ללא דופק לפני כ10 חודשים.
עכשיו בשבוע 14, אני כל הזמן בתחושה שמשהו ישתבש (מרגישה את כל 39 שנותיי בהקשר הזה בכל הכובד) והיה לי ברור שלא מספרים לילדים לפני שבוע 20 לפחות, אבל... בעלי רצה לספר להם וכבר רואים ממש בטן והסביבה התחילה לשאול באופן ישיר ולהורים סיפרנו אחרי השקיפות, ככה שחששתי שהגדול יבין לבד או שמישהו יגיד לו משהו, אז לפני כמה ימים סיפרנו לשניהם. זה התקבל בשמחה גדולה, מאז הקטנה (בת 3) די שכחה מזה או לפחות לא הזכירה את זה יותר, אבל הגדול לא מפסיק לדבר על זה ולשאול שאלות וקצת קשה לי להתמודד... מבחינתו כאילו עוד שבוע יהיה פה תינוק... ולא עוזר שאני מסבירה שזה עדיין נקרא עובר והוא ממש קטן ומראה עם האצבעות מה הגודל וגם מראה בספר עם תמונות שזה עדיין אפילו לא נראה כמו תינוק ממש ומסבירה שבנתיים יש את פסח ויום העצמאות ושבועות וקייטנה וחופש גדול ורק אז, אחרי הקיץ התינוק יוולד. וככה, כל יום יש שאלות לפעמים קצת הזויות - "אמא, נכון שאני אהיה ביום חופש כשהתינוק יצא כדי שאני אוכל לבוא לראות אותו בבית יולדות" ואיפה התינוק יישן ואיך יהיה לו מקום באוטו ואם הוא יכול לבחור לו את השם שלו ו"אמא חלמתי בלילה שהתינוק כבר יצא ואת מביאה אותו בעגלה" ומצד אחד זה ממיס לי את הלב, אבל מצד שני אני כל הזמן חושבת מה יהיה אם יקרה משהו ואני אצטרך לספר לו שבסוף התינוק הזה לא יגיע. ובעלי בכלל לא מבין מה הבעיה, כאילו זה שהשקיפות יצאה תקינה אז זהו - ברור לו שעוד חצי שנה יש תינוק בריא. וזה גם מעצבן אותי...
מצד שני, אני מבינה שלא באמת היה אפשר לחכות עם זה כמו שהייתי רוצה והרבה יותר טוב שאנחנו סיפרנו לו וניהננו מזה מאשר שהוא יבין לבד עוד שבועיים.
זהו...

 

[שירהד1]

היי וברוכה הבאה

לא כתבת בן כמה הבן הגדול, אבל לפי סוג השאלות אני מתארת לעצמי שהוא בסביבות גיל 5-6. ממש לקנא באופטימיות שלו ובשמחה הטבעית המתפרצת.

אני סיפרתי לילדים בשבוע 18, וגם זה היה כי המטפלת שלי הכריחה אותי. זה היה אחרי 6 הפלות ברצף, והייתי משותקת מפחד. סיפרתי לכל אחד בניפרד, בצורה רגועה, ורק אמרתי: "יש לי עובר בבטן. עכשיו הוא מאוד מאוד קטן. אנחנו מקווים שהוא יגדל ויתפתח ואז יהיה תינוק. אני הולכת כל שבוע לרופאה שבודקת אותי ואת העובר".
למזלי, איכשהו, בחושים המאוד מחודדים שלהם, הילדים שלי הבינו שלא שואלים אותי כלום על ההריון, ולא מדברים איתי עליו. מדי פעם בני (שהיה אז בן 5) היה אומר משהו שקשור בזה. ביתי (היתה בת 8)- התעלמה באופן טוטאלי, ולמען האמת, זה עזר לי.

כולי תקווה שהכל יהיה בסדר, ושתסיימי את ההריון בידיים מלאות

המשיכי לעדכן אותנו

שירה.




שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
ליווי ותמיכה בנשים לאחר אובדן הריון.
09-7749028

 

[מרעישה בשקט]

הלוואי שמתישהו בעתיד גם אני אזכה למטר שאלות כזה

באתי לראות מה שלום שושילידה, אבל השאלה שלך תפסה לי את העין.

למרות שמעולם לא היינו קרובים ללספר לה על ההריונות שלי, לפני יותר מ-3 שנים התחלתי להסביר לה שעד שתינוק נולד - הוא עובר (או עוברית, אם זו תינוקת).
לאורך השנים חשבתי המון על איך אספר לה. ככל שהיא גדלה, ההסבר שאני מדמיינת משתנה בהתאם ליכולת ההבנה שלה.

אני לא זוכרת בן כמה הגדול שלך, אבל אם הסביבה התחילה לשאול, בהחלט עדיף לשלוט בסיטואציה ולספר באופן שנוח לכם, על פני מצב שבו הוא שומע מאחרים באופן שאולי לא מתחבר לגישה שלכם.

מנסה לחשוב על דברים שהיו יכולים לעזור לבת שלי בסיטואציה כזו (בת 6 וחצי):
ציון של חג או אירוע גדול שמעט אחריו הלידה צפויה להתרחש - למשל אם את צפויה ללדת בספטמבר, אז להסביר שרק אחרי שהוא יעלה לכיתה הבאה, העובר אמור להיוולד.
לוח שנה עם דפים נתלשים - לסמן את מועד הלידה המשוער (אולי עדיף לקחת שבועיים אקסטרה למקרה של הריון עודף), כך שהוא יכול לספור כמה חודשים נותרו ולתלוש דף בכל תחילת חודש.
להסביר שמועד הלידה לא ידוע באופן מוחלט, לספר על הלידה שלו ושל אחותו - האם הם הקדימו או איחרו.

אם את ממש רוצה לסייג את המשך ההריון (אין לי מושג אם זה משהו שכדאי לעשות או לא), אפשר להסביר שלא כל העוברים מתפתחים לתינוקות, כמו שלא כל הפרחים מתפתחים לפירות. יש המון תהליכים בדרך שיכולים להשתבש, ולמרות שאתם מאוד מקווים ורוצים שהעובר יתפתח ויוולד, ייתכן מצב שבו הוא לא יתפתח כמו שצריך.

מאחלת לך שההריון יסתיים במועד ובידיים מלאות

 

[שירהד1]

ממליצה לא לסייג את המשך ההריון

את ההסבר שכתבה "מרעישה בשקט", שהוא הסבר מצויין ואינטיליגנטי, נותנים במקרה, חס וחלילה, שקורה משהו רע.
כל עוד הכל טוב ומתפתח כראוי, לא מומלץ לסייג.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
ליווי ותמיכה בנשים לאחר אובדן הריון.
09-7749028

 

[זלופית]

תודה על התשובה הנהדרת!

הוא בן חמש וקצת, ימשיך בשנה הבאה לגן חובה באותו הגן. אכן אני מסבירה את כל החגים שיגיעו עד אז ואת החופש הגדול ועונות השנה.
לוח שנה זה רעיון מצויין! איך לא חשבתי על זה בעצמי

. יש לו כבר לוח שנה שבו אנחנו מסמנים לו כל מה שהוא ממש מתרגש לקראתו - יום ההולדת שלו, פורים, חתונה של מישהו קרוב. וכל כמה ימים הוא נזכר ומוחק את הימים שכבר עברו. זה ממש יעזור להמחיש לו את הזמן הנותר. תודה!!

בנוגע להסבר שמשהו עלול להשתבש, זה עמד לי על קצה הלשון בהתחלה - אבל אחרי מחשבה, זה לא נשמע לי משהו שרצוי שילד יהיה מודע אליו מראש. או שאני כאמא שלו רוצה שהוא יהיה מודע אליו. באופן כללי אני משתדלת שלא להשתמש במילה "תזהר" או "מסוכן" אלא אם כן באמת יש סכנה ברורה. יהיו לו מספיק זמן לדאגות/חרדות כשיגדל

 

[אננס 22]

באותו עניין- אני ממש מתלבטת...

היום חוזרת לעבודה כעבור שבועיים וחצי בבית והבטן כבר נראית... מאוד חוששת מתגובות הצוות. בעלי הציע להכחיש אם ישאלו, נראה לי מצחיק להכחיש כשרואים בטן. כמובן שגיהצתי חולצות רחבות מכופתרות שיתשטשו את המצב....

לי יש שלושה ילדים. הגדולה שבת תשע כל הזמן אומרת לי שהיא יודעת שאני בהריון והם גם שאלו אותי באופן ישיר משום שראו שאני נוטלת ויטמינים והתרחבתי... אני מתחמקת מתשובה ברורה.
ואני מתלבטת אם כבר לספר להם. חוששת ששוב ישמחו ויתאכזבו.
רק ההורים שלנו יודעים, האחים לא.
השקיפות בשבוע הבא, אבל החשש האמיתי שלי הוא מהסקירה, אני לא שקטה, לא רגילה להרגיש כך.. מבאס ומשמח בו זמנית. מנסה להזכיר לעצמי כל הזמן שהמום הוא אירוע נדיר וכנראה חד פעמי ולא קשור לשום דבר אצלי.
לא פשוט...