מרגיש צורך לשתף..

לויs

New member
מרגיש צורך לשתף..

טוב אז השבת האחרונה הייתה נחמדה.. נסענו לטייל באוטו עצרנו במתחמי פארקים ושיחקנו..היה כיף. הכל טוב ויפה רק שלקראת הערב ללא שום סיבה (ככל הנראה היה לו קצת משעמם). התחיל הילד לעשות לי פרצופים של עצבני..דבר שגרם לי להצטמקות קלה בבטן ולהרגשה לא נעימה. הכל התחיל (ושמתי לב שזה תמיד כך) ברגע שהילד לא מנצח אותי במשחק, אז הוא ישר כועס וצועק שהוא לא יוצלח, ולא יודע לעשות כלום, וטמבל, ועוד כהנה וכהנה דימויים שלכל אבא זה פשוט סיוט לשמוע. טוב נו מה חדש אני חי עם הדימויים האלה כבר שנים ומנסה לקוות שיום 1 השד" הזה יצא לו מהראש! כמובן שאני ישר אומר לו שזה לא נכון, ואפילו מוכיח לו זאת ברגעים קטנים של אושר.. בהם הוא זה שמנצח אותי. אך ללא הועיל הילד נשאר בניתוק ממני מס' שעות ורק אחרי זמן לא מבוטל--יצאו לו המילים ובלי שום קשר לכלום אמר לי אבא אתה יודע זה שהייתי עצבני זה בגלל המטקות..כמובן שאני הבנתי אותו וישר אמרתי לו אז אם לא בא לך-אתה לא חייב לשחק מטקות. ובזה הסתיימה לה עוד טרגיה "חצי משפחתית". אשמח לשמוע אם יש עוד מישהו שעבר או עובר חוויה דומה, בכדי לדעת האם אני זה שעושה משהו שאינו כשורה... מקוה שזה יעבור לו מהר, ואוכל לספר לכם חדשות קצת יותר שמחות. יום טוב.
 

לויs

New member
אה כן...

 

AlonPe

New member
בן כמה הוא?

זה קורה לנו הרבה, בכל מני נסיבות. בעיניי זה לא מש'ו שצריך להתרגש ממנו או לקחת ללב יותר מדי
עם כל אחד זה אחרת, אבל בעקרון יש איזו "נקודת אל-חזור" מעין מלכודת, שגם אם כבר מכירים אותה, קשה מאוד לא ליפול בה פעם אחר פעם, לפעמים זה מפתיע אותי כמה שזה מפתיע אותי - למרות ש-(תמיד בדיעבד) זה כל כך צפוי!. הקטנה (בת 3.5) שבאופן כללי היא ה-"נסיכה" (או ליתר דיוק הדיקטטורית, הקייסרית הבלתי מעורערת) של הבית, פשוט לא מקבל "לא"! וזה כולל הימרכויות על הרצפה, בכי וצרחות כאילו שחטו אותה! האמצעי (בן 8) מאוד נחוש ועקשן. לרוב זה לטובה - טיפוס כזה שמציב לעצמו מטרה - וכובש אותה! השבוע (למשל) הוא למד איזה משחק חדש. הוא הבין (או שלא) שהוא צריך להתאמן ולצבור ניסיון בשביל להיות טוב בו - ושהדרך הכי טובה (והיחידה בעצם) להתאמן ולצבור ניסיון, היא לשחק ולהתאמן - אבל ככול שהוא שיחק יותר, והתקדם לאט (לטעמו - מאוד מהר בעיניי) הוא הלך וצבר תסכול, שהפך בסוף לבכי וצרחות וכן, וגם זה - אני לא טוב, ולא שווה כלום! ואני אף פעם לא אלמד!.... אבל לרוב, תמיד בעצם - אחרי איזה חצי שעה שהוא "מתבשל" עם עצמו, הוא מתגבר, ועובר הלאה! (היום הוא הראה לי איך הוא למד לעבור כמה שלבים!
) יש פה (אולי) עוד עניין - הקטע של לנצח, ולתת לנצח. ראיתי פעם (די מזמן) איזו כתבה בטלויזיה, על הקטע הזה - שבד"כ לרוב האבות קשה יותר לתת לילדים לנצח! לעומת אמהות ש-"מוותרות" הרבה יותר בקלות! האבות "תירצו" את זה בצורך לחנך, לאתגר וכו', רק מעטים הסכימו "להודות" שפשוט קשה להם לוותר! האמהות דיברו על זה שהאושר שהנצחון מסב לילד יותר חשוב להן מהכול. (זה ככה בקיצור, שורה תחתונה על קצה המזלג באופן פשטני) העניין הזה (כמובן) גם תלוי בגיל - ככל שיותר קטנים - זה לא ממש מעניין אותם אם "נתנו" להם לנצח או לא, זה יכול להיות מאוד שקוף, בוטה - אבל הדבר שהכי מעניין אותם זה שבסופו של דבר הם ניצחו! (כמובן שגם כאן - זה יותר חריף אצל בנים מאשר בנות! חחח!) ככול שגדולים יותר - צריכים להיות יותר מתוחכמים, כי אז הם רוצים לנצח "באמת", ולא רוצים שיוותרו להם, (ועדיין חוטפים קריזה כשהם מפסידים!
) זה בסדר (להם) להתעצבן ולכעוס. מותר להיות עצובים, מתוסכלים, מאוכזבים. ככול שאנחנו עושים מזה יותר עניין, העניין גדל בעינהם. לפחות עם האפרוחים שלי, אני יודע שהדבר הכי טוב לעשות - זה (כמובן אם הנסיבות מאפשרות) לתפוס קצת מרחק, לתת להם להתבשל קצת במיץ של עצמם, במצבים כאלו של "קריזות" לרוב שומדבר לא עוזר - גם לא נחמה או עידוד, הם הופכים להיות "קיפודים" - לא נותנים להתקרב, ומוצאים את הדרכים שלהם "לדקור". אחר כך הם נרגעים (הרבה פעמים זה מפתיע (גם כן - כל פעם מחדש) כמה מהר!) עוברים הלאה - ואז לרוב, אחרי איזה כמה זמן - זה יוצא בצורה אחרת, באופן רגוע יותר.
 

motior

Member
כשהילדים היו קטנים

הרבה פעמים (אבל לא תמיד) הייתי נותן להם לנצח אותי בכל מיני משחקים כדי שירגישו טוב עם המשחק
לא פיתרון מושלם אבל נהניתי מזה
 

לויs

New member
נכון.

הזכרת לי.. בילדותי אבי היה משחק איתי ונותן לי לנצח. ואני זוכר שלפעמים הייתי יודע שהוא נותן לי ובכל זאת הייתי מאושר.
 
למעלה