רונית ש' דינצמן
בשנת 2014 ראיתי קול קורא לתערוכה לכבוד 40 שנה ל"מעשה בחמישה בלונים" מאת מרים רות. מאיירים נקראו להוסיף איור שמתרחש 40 שנה אחרי הסיפור. לא הייתי צריכה לחשוב מה לצייר, הרעיון הבליח במוחי מייד. הוא בעצם כבר היה שם קודם. תמיד כשאני מסתכלת בתמונות ישנות של כיתות או קבוצות ילדים, אני שואלת את עצמי אם יש ביניהם מישהו שלא זכה להתבגר, להזדקן, אם יש ביניהם מישהו שגזר דין מוות כבר מרחף מעליו.
האיור האחרון בספר שאיירה אורה אייל מראה את חמשת הילדים מגבם, מנופפים לבלון האדום של אלון. האיור שלי ממשיך אותו.
הבלון באיור שלי יכול להיות מטפורי. מהלך חייו הטבעי של בלון הוא להיווצר, להתמלא אוויר, לגדול, ולהתרוקן. הבלון האדום הזה לא השלים מהלך חיים מלא, הוא קפא בזמן. נותר צעיר לנצח.
הבלון באיור שלי יכול להיות קונקרטי. חפץ, צעצוע ילדות, שהותיר חייל שנפל. כמו חפצים, אוספים, דגמי מטוסים, מתנות יום הולדת שלא הספיק לקבל, שהותיר דודי שמואל ישראל שנהרג בעת מילוי תפקידו חודש לפני יום הולדתו ה 20.
קיבלתי אינספור תגובות על האיור הזה, מבול שלא ציפיתי, יוזמי התערוכה התלבטו אם לכלול אותו בתערוכה. האיור נגע בלבבות רבים. לא שיתפתי אותו מאז, כי לא הייתי מסוגלת. אבל עכשיו כן.
באדיבות המסע אל האי אולי-מסעות בספרות ילדים ונוער