"אני שומעת את קולו של חיים מקריא את הספר", מספרת עפרה אייל, מאיירת הספר "יָרֵנָה" של חיים פרי, שהשבוע התבשרנו על מותו בשבי חמאס.אייל היא אומנית ומאיירת שהייתה נשואה לבן קיבוץ ניר עוז ובילתה בו קיצים רבים ונהדרים. אז גם פגשה את חיים, פסל ואמן בנשמתו. ב-2012 היא בדיוק סיימה תואר בבצלאל, ופרי הציע לה להציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה שהקים בסמוך לקיבוץ. והיא מספר שהיא חייבת לו את תחילת הקריירה שלה. ב-2021 היא הציגה שם פעם נוספת – תערוכה שזכתה לתשבוחות והזניקה את הקריירה שלה.
הפרויקט המשותף שלהם הוא "ירנה", ספר ילדים שחיים כתב והיא איירה, והוא יצא לאור כשפרי היה בשבי חמאס. פרי העביר לאייל את כתב היד חודשים ארוכים לפני שנחטף, והיא הבטיחה לו שהספר יהיה מוכן עד יום הולדתו ה-80. "היה לי חשוב לעמוד במילה שלי ושהספר יצא לאור עד יום הולדתו, שחל ב-13 באפריל", סיפרה. למרבה הצער, הרבה החלטות, כמו ההחלטה על שם הספר, התקבלו ללא כותב הספר. "הספר קיבל משקל הרבה יותר כבר והפך משמעותי הרבה יותר מאשר אם חיים היה פה", אמרה לנו אייל.
היא תכננה להגיע לקיבוץ בחגי תשרי, לצלם בו תמונות שעליהן תוכל להתבסס באיורי הרקע לספר. היא לא הספיקה, ועברו חודשים אחרי אסון אוקטובר עד שהצליחה לחזור לשם. היא עשתה זאת למרות הקושי, וכיום היא שמחה על כך: "אני מרגישה שהספר אויר בדמותו של חיים ושל קיבוץ ניר עוז" היא אומרת, "ומי שקורא בו, יכול להרגיש את היופי שלהם".
שם הספר מורכב מחיבור של המילים "ירח" ו"לבנה" והוא מספר על סבא שיוצא לטיול קסום ברחבי הקיבוץ עם נכדתו אלה, ויחדיו הם מנסים לאתר את הירח בשמי הלילה. כשהם לא מוצאים אותה, מבקשת אלה לדעת למה, וסבא חיים מספר לה סיפור על הלבנה המסתתרת. פרי הקדיש את הספר לכל נכדיו ונכדותיו.
למשפחתו של חיים פרי זו הייתה התרגשות ושמחה גדולה לקבל את הספר הגמור והמוקפד לידיהם, בתוך תקופה של אכזבות ומפחי נפש. "זו יצירה יפה וטהורה שנעשתה באהבה, על ידי חיים ועל ידי אנשים שאהבו אותו. משהו יצירתי, ברוחו". אייל כל כך קיוותה שהסוף יהיה שונה, שחיים, חברה הטוב, יזכה לראות את היצירה שלו בעצמו. היא התבדתה, אך העשייה נתנה לה איזושהי נחמה: "משהו ממנו נשאר חי, בכל יצירה שהוא יצר, גם בספר הזה".
***
חיים פרי נולד בגבעתיים והגיע לקיבוץ ניר עוז עם גרעין של תנועת הנוער השומר הצעיר בגיל 18. הוא נשאר שם כל חייו והקים בקיבוץ משפחה גדולה ואוהבת. הוא היה יזם בנשמתו, ומעבר לעבודת היום יום שלו במסגרייה הוא היה גם שחקן, תסריטאי ומורה לקולנוע. פרי גם הספיק לכתוב ספר ילדים נוסף שטרם יצא ונקרא "בחצר של סבא מיור" שעסק בחצר מלאת הגרוטאות שאסף השכן שלו במשך שנים רבות.
חיים הקים בתמיכת הקיבוץ גלרית אמנות קטנה, חלום חיים שהוגשם במטרה להפיץ אומנות באזור הנגב המערבי. הגלריה שיצר היתה לגמרי בת דמותו – one man show. היא נקראת "הבית הלבן" ושוכנת במבנה עתיק ששופץ. סביב המבנה הקים גן פסלים שאסף פרי מאמנים שונים מהסביבה. הגלריה שהתנהלה בדמותו, הייתה מקום הומניסטי ופרי דאג שהמציגים בה הם מכל חלקי האוכלוסייה.
"חיים היה חבר שלי" מספרת אייל, "הוא היה אדם בלי גיל, הייתה בו רוח צעירה, תמיד עשה כל דבר במין קוליות כזו. הוא היה אדם מגניב, וכשפוגשים אדם מגניב יודעים את זה תוך רגע, אני הבנתי את זה ברגע הראשון".
יהי זכרו מבורך.
באדיבות הספרייה הלאומית
***
בתמונה, דף מתוך סוף הספר "ירנה", באיורה של עפרה אייל, שמספר על חיים פרי ז"ל.
ראה גם https://www.haaretz.co.il/gallery/l....premium/0000018e-dc60-dcf5-a3cf-fdf4b2d30000