מרד הנפילים של איין ראנד
שלום לחברי הפורום,
הספר הזה לא נכתב כמד"ב אבל הוא בכל זאת משהו כזה. לא זוכר מתי היה לי יחס כ"כ דואלי לגבי ספר מסוים. אתחיל עם הטוב:
הסופרת גילתה הבנה מדהימה בנושא המאבק של האין כנגד היש, הספר מלא בתובנות עמוקות ביותר. יזדהה איתו כל מי שמרגיש איך הטוב שבעולם נבלע בים של אפרוריות ובינוניות. כל מי שפעם לא הבין למה כשהוא בא בתומו לחלוק משהו שהוא יצר או כל דבר יפה עם אדם אחר, התגובה היתה צוננת, צינית, חוסר-תגובה, גם במקרים שהאחר בעצם מתפעל בתוך תוכו אלא שהוא שונא את העובדה שלשני יש משהו לתת, אנרגיה או יצר חיים שלו עצמו אין, לכן מעדיף לדכא ולהשפיל, כי את כוח ההרס יש לכל אפס בעולם. הצד הטוב לא מבין שכשהוא בא ככה עם האור שלו גלוי, הוא חושף את עצמו להתקפה של בוזז-אור. זה אומר להביס את היש באמצעות מה שאין, לא באמצעות יש אחר. הסופרת תיארה יפה מאוד איך רוב האנושות חיה כטפיל על מיעוט האנשים שמסוגלים ליצור ולחשוב בעצמם, היחידים שיש להם מנוע פנימי.
קהל קוראים שדורש גיבורים בינוניים "שאפשר להזדהות איתם" מורכב בדיוק מהאנשים הבינוניים וחסרי החיים שראנד כתבה עליהם שמרכיבים את האוכלוסיה שלנו. יש לה מזל שהיא כבר לא חיה ונחסך ממנה לראות לאלו ממדים התופעה הזאת הגיעה בימינו, כשכבר מקובל לטעון שאמת היא דבר יחסי ולא מוחלט, שהרוע הצליח לטשטש את הגבולות בינו לבין הטוב כדי שיתאפשר לו להתקיים על חשבונו.
הפילוסוף קרוי כידוע הושפע רבות מראנד, הוא ניסח משנה מעניינת. טולקין הגדול גם תיאר יפה את מאבק האור בחושך, במיוחד באמצעות דמותה של העכבישה אונגוליינט.
ועכשיו החסרונות, ויש הרבה:
א. קודם כל זיהוי התעשייה והקידמה עם שיפור בחיי האנושות. אפשר לסלוח לה לראנד שחיה בתחילת המאה הקודמת בארה"ב, בשיא המטריאליזם כשהיה נדמה שאין שום דבר חוץ מחומר והרוחניות היא שריד מהעבר הפרימיטיבי. הגיבורה שלה אומרת משהו כזה: "אני שונאת אנשים שטוענים ששלטי החוצות הורסים להם את הטבע..." נו. עדיין יש לא מעט ששבויים באשליית הקידמה אבל כיום נחשפת האמת עליה, על התעשייה והקפיטליזם. בנקודה זו ה"רעים" בספר דווקא צודקים כשטוענים שהתעשיין הקפיטליסט הוא טפיל על האוכלוסיה, והתעשייה היא מקור השיעבוד והשחתת העולם.
ב. הספר ארוך מדי! 300 עמודים בהחלט היו מספיקים להעביר את הרעיונות שלה. הרי הספר הזה הוא יותר פילוסופיה של הסופרת מאשר סיפור עלילתי. הסיפור עצמו יפה וגם חשוב מאוד אבל לא צריך להימרח ככה על אלף עמודים.
ג. יש בעיות באמינות של הגיבורים והמצבים. היא נוטה למיין לשחור ולבן כשאצל רוב האנשים יש מאבקים פנימיים בין שני הצדדים. אני לא טוען שגיבורי-על לא קיימים, להיפך אני בצד של ראנד בעניין הזה אבל גיבורי-העל ורשעים מוחלטים הם מיעוט. חוץ מזה התעשיין הוא בד"כ רק איש עסקים ואין לו שום קשר ליצירה והמצאה כמו שמתואר בספר, להרס והשחתה דווקא יש לו קשר הדוק.
משפטים כמו "תכריחו אותו שיגיד לנו מה לעשות" מצד מנהיגי האומה בספר הזה לא אמינים במיוחד. או "אני לא יכול להחליט, מי אני שאחליט?" ממש דמויות רובוטיות מספר מד"ב. במציאות כמעט אף אדם ולא כל שכן מנהיג, לא יודה שהוא לא יודע מה לעשות, בטח לא ידרוש לכפות על אדם שנוא להורות לו מה לעשות.
ד. דמותו של הפיראט דנשולד פוגמת בספר: כל הרעיון היה להראות איך הבוזזים לא מסוגלים להתקיים בלי האנשים שיוצרים, איך החברה שלהם תקרוס גם בלי פיראט אימתני שגורם לנזקים עצומים, זה קצת מוציא את העוקץ מהרעיון. חוץ מזה שודד ים כזה שפועל בלי גבולות מתאים למאה ה17 ולא לזמנים המודרניים שבסיפור.
שלום לחברי הפורום,
הספר הזה לא נכתב כמד"ב אבל הוא בכל זאת משהו כזה. לא זוכר מתי היה לי יחס כ"כ דואלי לגבי ספר מסוים. אתחיל עם הטוב:
הסופרת גילתה הבנה מדהימה בנושא המאבק של האין כנגד היש, הספר מלא בתובנות עמוקות ביותר. יזדהה איתו כל מי שמרגיש איך הטוב שבעולם נבלע בים של אפרוריות ובינוניות. כל מי שפעם לא הבין למה כשהוא בא בתומו לחלוק משהו שהוא יצר או כל דבר יפה עם אדם אחר, התגובה היתה צוננת, צינית, חוסר-תגובה, גם במקרים שהאחר בעצם מתפעל בתוך תוכו אלא שהוא שונא את העובדה שלשני יש משהו לתת, אנרגיה או יצר חיים שלו עצמו אין, לכן מעדיף לדכא ולהשפיל, כי את כוח ההרס יש לכל אפס בעולם. הצד הטוב לא מבין שכשהוא בא ככה עם האור שלו גלוי, הוא חושף את עצמו להתקפה של בוזז-אור. זה אומר להביס את היש באמצעות מה שאין, לא באמצעות יש אחר. הסופרת תיארה יפה מאוד איך רוב האנושות חיה כטפיל על מיעוט האנשים שמסוגלים ליצור ולחשוב בעצמם, היחידים שיש להם מנוע פנימי.
קהל קוראים שדורש גיבורים בינוניים "שאפשר להזדהות איתם" מורכב בדיוק מהאנשים הבינוניים וחסרי החיים שראנד כתבה עליהם שמרכיבים את האוכלוסיה שלנו. יש לה מזל שהיא כבר לא חיה ונחסך ממנה לראות לאלו ממדים התופעה הזאת הגיעה בימינו, כשכבר מקובל לטעון שאמת היא דבר יחסי ולא מוחלט, שהרוע הצליח לטשטש את הגבולות בינו לבין הטוב כדי שיתאפשר לו להתקיים על חשבונו.
הפילוסוף קרוי כידוע הושפע רבות מראנד, הוא ניסח משנה מעניינת. טולקין הגדול גם תיאר יפה את מאבק האור בחושך, במיוחד באמצעות דמותה של העכבישה אונגוליינט.
ועכשיו החסרונות, ויש הרבה:
א. קודם כל זיהוי התעשייה והקידמה עם שיפור בחיי האנושות. אפשר לסלוח לה לראנד שחיה בתחילת המאה הקודמת בארה"ב, בשיא המטריאליזם כשהיה נדמה שאין שום דבר חוץ מחומר והרוחניות היא שריד מהעבר הפרימיטיבי. הגיבורה שלה אומרת משהו כזה: "אני שונאת אנשים שטוענים ששלטי החוצות הורסים להם את הטבע..." נו. עדיין יש לא מעט ששבויים באשליית הקידמה אבל כיום נחשפת האמת עליה, על התעשייה והקפיטליזם. בנקודה זו ה"רעים" בספר דווקא צודקים כשטוענים שהתעשיין הקפיטליסט הוא טפיל על האוכלוסיה, והתעשייה היא מקור השיעבוד והשחתת העולם.
ב. הספר ארוך מדי! 300 עמודים בהחלט היו מספיקים להעביר את הרעיונות שלה. הרי הספר הזה הוא יותר פילוסופיה של הסופרת מאשר סיפור עלילתי. הסיפור עצמו יפה וגם חשוב מאוד אבל לא צריך להימרח ככה על אלף עמודים.
ג. יש בעיות באמינות של הגיבורים והמצבים. היא נוטה למיין לשחור ולבן כשאצל רוב האנשים יש מאבקים פנימיים בין שני הצדדים. אני לא טוען שגיבורי-על לא קיימים, להיפך אני בצד של ראנד בעניין הזה אבל גיבורי-העל ורשעים מוחלטים הם מיעוט. חוץ מזה התעשיין הוא בד"כ רק איש עסקים ואין לו שום קשר ליצירה והמצאה כמו שמתואר בספר, להרס והשחתה דווקא יש לו קשר הדוק.
משפטים כמו "תכריחו אותו שיגיד לנו מה לעשות" מצד מנהיגי האומה בספר הזה לא אמינים במיוחד. או "אני לא יכול להחליט, מי אני שאחליט?" ממש דמויות רובוטיות מספר מד"ב. במציאות כמעט אף אדם ולא כל שכן מנהיג, לא יודה שהוא לא יודע מה לעשות, בטח לא ידרוש לכפות על אדם שנוא להורות לו מה לעשות.
ד. דמותו של הפיראט דנשולד פוגמת בספר: כל הרעיון היה להראות איך הבוזזים לא מסוגלים להתקיים בלי האנשים שיוצרים, איך החברה שלהם תקרוס גם בלי פיראט אימתני שגורם לנזקים עצומים, זה קצת מוציא את העוקץ מהרעיון. חוץ מזה שודד ים כזה שפועל בלי גבולות מתאים למאה ה17 ולא לזמנים המודרניים שבסיפור.