"מריחות" של מנהלים וגם של מועמדים
אני בטוחה שהכתבה הזו על "מריחות" של מנהלים ושל מועמדים לעבודה לא מחדשת לכן כלום. כולנו מכירים את השטיקים של תרבות העבודה שלנו - מה "מוכרים" לנו, ואיך אנחנו "מוכרות" את עצמינו. אבל את מי משרתת הצביעות הזו? לצורך הדיון, בואו ניקח אמירה אחת מהכתבה ונבחן אותה. לדוגמא אמירה של מועמד בריאיון עבודה - מעמד המוכר לכולנו: (אומרים
מה שחשוב לי זה האתגר והסיפוק. (מתכוונים מתי כבר נגיע לת'כלס - מה המשכורת? תוך כמה זמן מתקדמים פה לסמנכ"ל ובאיזה דרגה מקבלים רכב? האם אי פעם מצאת את עצמך בסיטואציה הזו? האם אי פעם תעיזי לומר בריאיון עבודה שאת בסך הכל מנסה להתפרנס, ושאת העניין בחייך את מוצאת מחוץ לשעות העבודה? האם את באמת סבורה שהמראיין שמולך מאמין לך שאת מחפשת אתגר וסיפוק בעבודה? בואי נחשוב רגע. גם המראיין שלך מכיר מקרוב את סביבת העבודה ההיטקיסטית. גם הוא ישב לא פעם בנעלייך כמרואיין למקום עבודה חדש (ואולי אפילו לא מזמן). גם הוא נשאל את אותן שאלות, וגם הוא ידע היטב שלשאלות הללו יש רק תשובה אחת (בין אם היא אוטנטית ובין אם לא). למעשה, גם הוא מצפה לתשובה אחת ויחידה לשאלה הזו. אחרי שיקבל את התשובה המצופה, הוא יצתרך לנחש עד כמה היא אוטנטית והאם מנסים "לסבן" אותו. אז למי זה מועיל לשאול שאלה שהתשובה עליה ידועה מראש? זה יכול להועיל למעסיק רק אם הוא מחפש שחקנים מוכשרים לדרמה איכותית. אך האם כישורי המשחק של עובדי היטק מעידים באיזושהי צורה על יעילותם בעבודה הנדסית? על מידת היצירתיות שלהם? על המוטיבציה שלהם? מדוע עלי להתאמן מול המראה ב"פוקר פייס" לפני כל ריאיון עבודה? מה כל כך נורא באדם המחפש פרנסה מכובדת ויש לו את הכנות והיושרה להודות בכך בפה מלא? האם אדם כזה יהיה עובד טוב פחות ממי ש"משחק את המשחק"? מה שקורה בפועל הוא מירוץ חימוש מטורף שבמסגרתו מנהלים רוכשים כלים חדשים לזיהוי "מתחזים" ול"קריאת מחשבות", ומועסקים (ביניהם אותם מנהלים ממש) משכללים עוד ועוד את כישורי הרמיה שלהם. וכל זאת למה? בגלל שכל תעשיית ההיטק התקבעה על ה"נורמה" שעובדי היטק מקבלים את גמולם באתגרים וסיפוק במקום העבודה. איפהשהו שכחנו בדרך את המשכורות הדשנות, שבודאי מהוות תמריץ רציני לא פחות. בסופו של יום, אנחנו חוזרות הביתה כל יום עם הרבה יותר מאשר אתגר וסיפוק. אנחנו חוזרות גם עם לא מעט מזומנים. מה שקורה בפועל הוא שרוב העובדים בהיטק עושים זאת בראש ובראשונה עבור תגמול כספי. האתגר והסיפוק אולי קיימים, אך הם בגדר בונוס נוסף. השיקול המרכזי של רוב העובדים הוא השכר (גם אצל אלה שבחרו בהצעה הפחות אטרקטיבית מבין 5 שהיו להן), ורוב העובדים לא היו עושים את עבודתם זו בהתנדבות, על אף האתגר והסיפוק הרב שבה. אני בטוחה בזאת, משום שאילו היו אפילו מספר קטן של אנשים שהיו מוכנים לעשות עבודה כזו בהתנדבות, הרי שהשכר לעולם לא היה מאמיר לסכומים הגבוהים הנהוגים בתעשיית ההיטק אפילו בדרגים הנמוכים. אז איך לעזאזל התקבעה הנורמה המטורפת הזו לפיה השכר הוא שיקול שולי? איך התקבע המצב האבסורדי הזה שבו מרואיינים משקרים בריאיונות עבודה, ומראיינים מודעים לכך ולוקחים זאת בחשבון מראש? ומי מרוויח מכל זה? את מי זה משרת? התשובה לשאלה האחרונה היא הפשוטה מכל - את מי זה משרת? זה משרת את בעלי המניות, את בעלי החברות, את המנכ"לים, את אלה שמשלמים את המשכורות. כאשר עיקר המוטיבציה היא האתגר והסיפוק בעבודה, נדחק הדיון בשכר למקום שולי במשא ומתן, והופך אותו לנון-אישיו. אילו כולנו היינו מודים בפה מלא שאנו באים בעיקר כדי להתפרנס, היו הדיונים בשכר ובתנאים תופסים חלק נכבד יותר מהמו"מ מול מקום העבודה, והמעסיקים היו נדרשים להכנס לתחרות בינם לבין עצמם על תנאי העסקה ושכר. כמובן שהדינמיקה הזו קיימת גם כך. בסופו של יום, גם אם אנחנו לא מודים בכך בפה מלא, כולנו יודעים בדיוק מה מביא אותנו לעבודה בכל בוקר, מי יותר ומי פחות. אז בעצם, גם את המעסיקים זה לא ממש משרת. או שכן? מה שבטוח, אותנו, המועסקים, זה ממש לא משרת.
אני בטוחה שהכתבה הזו על "מריחות" של מנהלים ושל מועמדים לעבודה לא מחדשת לכן כלום. כולנו מכירים את השטיקים של תרבות העבודה שלנו - מה "מוכרים" לנו, ואיך אנחנו "מוכרות" את עצמינו. אבל את מי משרתת הצביעות הזו? לצורך הדיון, בואו ניקח אמירה אחת מהכתבה ונבחן אותה. לדוגמא אמירה של מועמד בריאיון עבודה - מעמד המוכר לכולנו: (אומרים
מה שחשוב לי זה האתגר והסיפוק. (מתכוונים מתי כבר נגיע לת'כלס - מה המשכורת? תוך כמה זמן מתקדמים פה לסמנכ"ל ובאיזה דרגה מקבלים רכב? האם אי פעם מצאת את עצמך בסיטואציה הזו? האם אי פעם תעיזי לומר בריאיון עבודה שאת בסך הכל מנסה להתפרנס, ושאת העניין בחייך את מוצאת מחוץ לשעות העבודה? האם את באמת סבורה שהמראיין שמולך מאמין לך שאת מחפשת אתגר וסיפוק בעבודה? בואי נחשוב רגע. גם המראיין שלך מכיר מקרוב את סביבת העבודה ההיטקיסטית. גם הוא ישב לא פעם בנעלייך כמרואיין למקום עבודה חדש (ואולי אפילו לא מזמן). גם הוא נשאל את אותן שאלות, וגם הוא ידע היטב שלשאלות הללו יש רק תשובה אחת (בין אם היא אוטנטית ובין אם לא). למעשה, גם הוא מצפה לתשובה אחת ויחידה לשאלה הזו. אחרי שיקבל את התשובה המצופה, הוא יצתרך לנחש עד כמה היא אוטנטית והאם מנסים "לסבן" אותו. אז למי זה מועיל לשאול שאלה שהתשובה עליה ידועה מראש? זה יכול להועיל למעסיק רק אם הוא מחפש שחקנים מוכשרים לדרמה איכותית. אך האם כישורי המשחק של עובדי היטק מעידים באיזושהי צורה על יעילותם בעבודה הנדסית? על מידת היצירתיות שלהם? על המוטיבציה שלהם? מדוע עלי להתאמן מול המראה ב"פוקר פייס" לפני כל ריאיון עבודה? מה כל כך נורא באדם המחפש פרנסה מכובדת ויש לו את הכנות והיושרה להודות בכך בפה מלא? האם אדם כזה יהיה עובד טוב פחות ממי ש"משחק את המשחק"? מה שקורה בפועל הוא מירוץ חימוש מטורף שבמסגרתו מנהלים רוכשים כלים חדשים לזיהוי "מתחזים" ול"קריאת מחשבות", ומועסקים (ביניהם אותם מנהלים ממש) משכללים עוד ועוד את כישורי הרמיה שלהם. וכל זאת למה? בגלל שכל תעשיית ההיטק התקבעה על ה"נורמה" שעובדי היטק מקבלים את גמולם באתגרים וסיפוק במקום העבודה. איפהשהו שכחנו בדרך את המשכורות הדשנות, שבודאי מהוות תמריץ רציני לא פחות. בסופו של יום, אנחנו חוזרות הביתה כל יום עם הרבה יותר מאשר אתגר וסיפוק. אנחנו חוזרות גם עם לא מעט מזומנים. מה שקורה בפועל הוא שרוב העובדים בהיטק עושים זאת בראש ובראשונה עבור תגמול כספי. האתגר והסיפוק אולי קיימים, אך הם בגדר בונוס נוסף. השיקול המרכזי של רוב העובדים הוא השכר (גם אצל אלה שבחרו בהצעה הפחות אטרקטיבית מבין 5 שהיו להן), ורוב העובדים לא היו עושים את עבודתם זו בהתנדבות, על אף האתגר והסיפוק הרב שבה. אני בטוחה בזאת, משום שאילו היו אפילו מספר קטן של אנשים שהיו מוכנים לעשות עבודה כזו בהתנדבות, הרי שהשכר לעולם לא היה מאמיר לסכומים הגבוהים הנהוגים בתעשיית ההיטק אפילו בדרגים הנמוכים. אז איך לעזאזל התקבעה הנורמה המטורפת הזו לפיה השכר הוא שיקול שולי? איך התקבע המצב האבסורדי הזה שבו מרואיינים משקרים בריאיונות עבודה, ומראיינים מודעים לכך ולוקחים זאת בחשבון מראש? ומי מרוויח מכל זה? את מי זה משרת? התשובה לשאלה האחרונה היא הפשוטה מכל - את מי זה משרת? זה משרת את בעלי המניות, את בעלי החברות, את המנכ"לים, את אלה שמשלמים את המשכורות. כאשר עיקר המוטיבציה היא האתגר והסיפוק בעבודה, נדחק הדיון בשכר למקום שולי במשא ומתן, והופך אותו לנון-אישיו. אילו כולנו היינו מודים בפה מלא שאנו באים בעיקר כדי להתפרנס, היו הדיונים בשכר ובתנאים תופסים חלק נכבד יותר מהמו"מ מול מקום העבודה, והמעסיקים היו נדרשים להכנס לתחרות בינם לבין עצמם על תנאי העסקה ושכר. כמובן שהדינמיקה הזו קיימת גם כך. בסופו של יום, גם אם אנחנו לא מודים בכך בפה מלא, כולנו יודעים בדיוק מה מביא אותנו לעבודה בכל בוקר, מי יותר ומי פחות. אז בעצם, גם את המעסיקים זה לא ממש משרת. או שכן? מה שבטוח, אותנו, המועסקים, זה ממש לא משרת.