מרימה את הכפפה, כבר 3 שנים בארץ אחרי שהות

[כן ועכשיו]

מרימה את הכפפה, כבר 3 שנים בארץ אחרי שהות

של 4 שנים בחו"ל, חזרנו כשהגדולה היתה בת 18 כדי שתתגייס עם כל חברותיה.
אשמח לשתף ולענות על שאלות רלוונטיות.

 

[שופשופון]

ברוכה הבאה

ואיך היתה ההתאלקמות בחזרה? החברות נשארו חברות למרות השנים שעברו?
יש לך עוד ילדים שנכנסו לבתי ספר? איך הם התאלקמו? (אני שואלת כי בטח יש פה הרבה משפחות שחושבות לחזור עם ילדים בגילאי תיכון והדאגות שונות מילדים קטנים).

 

[כן ועכשיו]

הגדולה שמרה על קשר רציף עם החברות גם

כשהיינו בחו"ל וכל חופשת קייץ הגענו לארץ לחודשיים בהם בילו הילדים עם המשפחה והחברים.
בגלל שילדיי גדלו בישוב קהילתי, החברים גם הם כמו משפחה וכל אחד מהם שמח לארח אותם לכמה ימים.

כשחזרנו, חיי החברה של ביתי המשיכו להיות תוססים כאילו מעולם לא עזבנו - נראה שהיא וחברותיה הצליחו להתגבר על מגבלות המרחק הגיאוגרפי.
אולי בגלל שהקשר היה חזק מאוד עוד בטרם יצאנו - זה מאוד הקשה עליה ליצור קשרים חברתיים חדשים בחו"ל, היא כל הזמן חיפשה את האיכות החברית שיש לה עם הבנות בארץ (אבל על כך בפוסט אחר).

לבן לקח קצת יותר זמן לקשור מחדש את קשרי החברות אבל הצרכים החברתיים שלו שונים משל הבת והוא גם לא ממש התאמץ לשמור על קשר עם חברים מהארץ - אולי בגלל זה התאקלם בחו"ל טוב יותר ממנה...

לא היה פשוט להתאקלם חזרה והשנה וחצי הראשונות היו קשות, פיזית, נפשית וכלכלית, אבל לפני שנה אמר לי בני שההחלטה לחזור לארץ היתה הטובה ביותר שקיבלנו בחיינו.

 

[ivgy1980]

אם יש לכם יציבות כלכלית, אין כמה בישראל!

 

[כן ועכשיו]

אני מאוהבת בארצנו הקטנטונת אז מבחינתי

כל מאמץ להתאקלם ולהינות ממה שיש לה להציע לי - ראוי ושווה להשקיע

 

[שופשופון]

איזה חמוד

לפעמים אנחנו צריכים לקבל את החיזוקים האלו מהילדים.
האמת אני יכולה לשאר שאצלכם דווקא העזיבה היתה הקשה יותר
כי עברתם לחול עם ילדים גדולים. והם בטח התגעגעו מאד למוכר
ולחברים.
יש לנו חברים טובים שגם עברו עם ילדים גדולים יחסית והגדולה
גם לא הצליחה להשתלב חברתית כי כל הזמן חיה את הגעגועים לחברות בארץ
עכשיו כשהם חזרו היא בשמיים

 

[כן ועכשיו]

מצד אחד קשה יותר לעבור עם ילדים גדולים

כי הם כבר בנו לעצמם חיים ומסגרת חברתית יציבה בארץ, אבל מצד שני גם יש עם מי לדבר והם יודעים להמליל את המצוקה שלהם
כך שאפשר יחד למצוא פתרונות (בתנאי שההורים לא מתחפרים במגננות של רגשי אשמה או מתרגמים את המצוקה של הילדים כמתקפה).
השנה הראשונה בחו"ל היתה רצופה בהתמודדות עם אתגרים מכל החזיתות, החל במציאת מוצרי צריכה בסיסיים שיש להם טעם "נורמלי" כמו אלו המוכרים מהארץ
וכלה ביצירת בסיס חברתי תומך - אין חברים ואין משפחה, צריך להקים הכל מחדש.
בהתחלה, כולנו קצת חזרנו אחורה בזמן, הילדים שבארץ היו כבר עצמאיים וכמעט לא נזקקו לעזרתנו הפכו לתלותיים ואני שהייתי בעלת מקצוע עם משרה שאהבתי הפכתי למובטלת מעבודה וחזרתי להיות אמא אווזה דאגנית ומגוננת - לקח זמן עד שהילדים למדו להשתמש בתחבורה הציבורית וללכת לבד לבית הספר, חברים, קניות ובילויים.
ואני מהר מאוד הבנתי שחשוב שאמצא לעצמי תעסוקה שתתאים ליכולות ולצרכים שלי, מאחר ולא היה לי אישור עבודה, זו היתה הזדמנות נהדרת לחזור לספסל הלימודים

 

[ivanpetrov]

ומאיפה חזרתם אם אפשר לשאול ?

 

[כן ועכשיו]

מותר לשאול - מסינגפור

 

[arofer]

מותר לשאול גם את השאלה הבאה?-

האם סינגפור היא מקום שיכלתם באמת לחיות בו לאורך זמן (עשרות שנים..)ן?

האם המנטליות/ פתיחות לזרים/ דרך החיים שם לא שונים באופן קיצוני ממה שהכרתם ולפיכך בעצם "דחפו" אותכם חזרה?

 

[כן ועכשיו]

יש אנשים שרק מחפשים דרכים לחזור לשם

ואפילו מוכנים לשלם למעסיקים שישלחו אותם לסינגפור

סינגפור היא גן עדן לכל אוהבי הסדר, האסטטיקה, והפינוקים שיש לכסף להציע - למי שיש.
כ - Expat החיים הם חיי מותרות, יש עוזרת צמודה (מתגוררת בבית המשפחה) שמנקה, מבשלת, עושה קניות...את כל הדברים הסזיפיים שרובנו לא כ"כ אוהבים לעשות.
מי שלא מעוניין באינטראקציה עם האוכלוסיה האסייתית יכול להשאר מסוגר בחברת אקספטס אחרים ממולדתו או מעשרות מדינות אחרות,
ולחיות בתוך בועה וורודה של "החיים הטובים"

לי יש ילדים גדולים וברגע שסיימתי ללמוד וויתרתי על העוזרת, סגנון החיים הזה לא התאים לי בלאו הכי, גם וויתרתי על מגורים בקונדו עם בריכה ושירותים אחרים - זה רק חידד את הניכור והבידוד שלנו כלבנים באי של 80% אסייתים.
כל הזמן חיפשתי את ה"לב" של סינגפור ואת האנשים שלא יעזבו אותה מחר כי זה ביתם, בסופו של דבר זה הוביל למגורים בבית קרקע בשכונה מקסימה של מקומיים בקרבת החוף, לקבלת תעודה של תושב זמני והשתלבות שלי בעבודה עם מקומיים וזרים.
הסינגפורים הם אנשים מסבירי פנים ומנומסים ביותר אבל שומרים על מרחק בטוח ולא פותחים את ליבם וביתם לזרים בקלות. ההתמדה שלי והרצון הכן שלי ללמוד להבין אותם ולא להיות יהירה ולנסות לשנות אותם פתח בפני עולם שלם של אפשרויות לקשרי חברות אמיתיים שחלקם נשמרו עד היום (שתיים מהן כבר היו אצלי בביקור בארץ).

החזרה הביתה היתה יוזמה שלי, אף אחד מבני משפחתי לא רצה לחזור לארץ (אפילו לא לחופשת קיץ), עבורי זו היתה נורת אזהרה, אז הודעתי שאני חוזרת ומי שרוצה מוזמן להצטרף אלי. כשהם הבינו שאני רצינית הם התחילו למצוא את היתרונות ולהבין מדוע העיתוי שבחרתי הוא כ"כ משמעותי, אבל במשך 6 החודשים הראשונים בארץ עוד שמעתי מהם תלונות בסיגנון של: "בשביל זה חזרנו?", "מה עשית לנו"....

עכשיו זאת כבר היסטוריה, קיבלנו לאחרונה הצעה לצאת שוב לסינגפור אבל אף אחד חוץ מבעלי לא מוכן לשמוע על כך...עם כל הכבוד לנוחות, אחרי 3 שנים של חגים עם בני המשפחה המורחבת, שירות בצבא, יצירת זוגיות (לכל אחד מילדיי) - סינגפור פשוט לא עומדת בתחרות.

 

[שופשופון]

ואוו נשמע חוויה

מדהים שהצלחתם בשלוש שנים להשתלב שם ברמה כזאת שהילדים גם לא רצו לחזור. ורק חצי שנה התלוננו, את במצב טוב

נשמע שעברתם חוויה מדהימה.

 

[כן ועכשיו]

היינו שם 4 שנים, החצי שנה הקשה היתה

פה בארץ כשחזרנו בסוף 2010

החוויה שם היתה אכן מכוננת עבור כולנו, כל אחד עשה את ה"קפיצה" שלו בדרכו ובקצב שלו.
בדיעבד, בשלב זה כולנו שמחים שהיינו שם (רווח נקי למרות הקשיים), והיום 3 שנים אחרי, כולנו שמחים שאנחנו פה (כולל בעלי)

 

[רזאי]

כ"כ מבינה אותך.

גם אנחנו גרנו ביפן, בשכונה של מקומיים. אנחנו שומרים על קשר אפילו עכשיו- 17 שנים אחרי שעזבנו. בעוד חודש יגיעו אלינו אורחים מטוקיו לארה"ב.

 

[כן ועכשיו]

מבחינתי זו הדרך היחידה להתאקלם - איך אפשר

להרגיש שייכות למקום ולאנשים אם לא מתחכחים בהם, נכנסים אל ביתם, ולומדים את מינהגיהם...כשמישהו מגלה עיניין בתרבותך מתוך מקום של ענווה, קשה שלא לפתוח בפניו את ביתך וליבך - וזה מה שקרה לנו עם המקומיים וגם עם הזרים האחרים.
בסופן של 4 השנים היו לנו יותר חברים מקומיים וזרים מאשר ישראלים, ולא בגלל שיש לי חס וחלילה משהו נגד ישראלים, פשוט, אותם אני כבר מכירה...

בילוי נעים עם האורחים מיפן, יודעת ממשפחות אחרות שזה לא פשוט להתאקלם ולקשור שם קשרים עם המקומיים אבל כשזה קרה - זה היה כ"כ מתגמל, והם מתגעגעים ליפן.

 

[רזאי]

באמת מתגמל,

וגם אני מתגעגעת.
מסכימה עם כל מילה.

 

[ניצן cocos]

מעניין רק מדוע המילה "אסייתים"

הייתי מצפה שתבחיני בינהם, לפי מה שרשמת נראה שלא הכרת באמת את החברה ששם.
בסינגפור יש לפחות 3 קבוצות (סינים, הודים ומלאים) בעלות ערכים ותרבות שונה. זרים שקוראים לכולם asian , מתנשאים משהו.

 

[כן ועכשיו]

הכל באוזני השומע, מקבלת את ההערה.

אנא אל תמהר לשפוט ולחרוץ גורלות, לא כולם אמונים במדעים מדוייקים ובחשיבותו של קוצו של יוד - תודה על התזכורת.
דרך אגב, אין לי ספק שגם אני ברוב נאורותי נגועה בהתנשאות במידה זו או אחרת.
למשל, הביקורת הסמויה שהעברתי על מי שבוחר להשאר מבודד מתושבי הקבע בסינגפור היא סוג של התנשאות...

שתהיה לכולנו שבת נפלאה ושנמשיך להעשיר זה את זה - רק בלי כעס ושיפוטיות - לא טוב למערכת העיכול שלי.

 

[ניצן cocos]

בשביל זה שאלתי, לא שופט אף אחד

אני ככלל לא אוהב ביטויים מכלילים מידי ביחוד למי שאמור להכיר את סביבתו.

 

[כן ועכשיו]

מודעת לנטיה שלי להכליל, בתהליך גמילה