שבוע טוב וחודש טוב(כסלו),
ביום ראשון הקרוב 7/11 יתקיים מרתון ניו יורק זאת הפעם ה-50. מרתון ניו יורק שיצא מחיתוליו ב-70 הגיע לגיל עצה. בחיי אדם גיל זה מציין לרוב בגרות נפשית וניסיון חיים המאפשרים לו לתת עצות לצעירים בתחומים שונים בחיים. לא בכדי שנו בפרקי אב ות - בן 50 לעצה.
לפי מה שכתוב, האתיופיה קנניסה בקלה המפורסם, שבברלין 19 היה במרחק נגיעה משיא העולם, ייקח חלק במירוץ. לא אתמקד כאן במה צפוי לנו במהדורת מירוץ זאת את זה אפשר למצוא בהרבה כתבות באינטרנט. אתמקד בפוסט זה איך הכול התחיל ומעט מהרושם שלי ממירוץ זה.
ובכן, יהודי בשם פישל ליבוביץ שלימים אימץ גם את השם פרד ליבו ייסד את המרתון הזה. הוא נולד בראשית ה-30 בחבל טרנסילווניה על גבול רומניה-הונגריה. במחצית השנייה של שנות ה-40 הוא היגר לארה"ב ושם עסק בתחומים שונים בין היתר בניהול מועדון לילה. אורח חייו אופיין בעישון כבד, בליינות וברדיפת שמלות. הוא עבר לניו יורק שם החל לעשות חיל בעסקי בגדים משומשים. עם המעבר לניו יורק חל שינוי באורחו8ת חייו: הוא עישן פחות, שיחק טניס והקפיד על תזונה ועל כושר גופני.
בסוף שנות ה-60 , התערב עם ידידו, שותפו למשחק הטניס, מי יגיע ראשון בריצה סביב מאגר מים בסנטרל פרק בניו יורק. המסלול היה די קצר 1.6 מייל כ-2.5 ק"מ. הוא ניצח במירוץ בזמן איטי יחסית - 14 דקות כ- 5:30 דקות לק"מ. מאז הייתה הריצה כמרכז חייו.
פרד ליבו הצטרף ל"מועדון רצי הרחובות של ניו יורק" -NYRRC – New York Runners Roads Club .
בשנת 70. המועדון נוסד ב-58 ויותר מאוחר החליף את שמו לשם זה.
מועדון זה שיקף מגמה חברתית-ספורטיבית החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19. אגודות, ארגוני עובדים הקימו מועדני ספורט לחבריהם או לעובדים. היהודים תרמו משמעותית לארגון התחרויות. הופעת המרתון בסדר היום באה בד בבד עם ההגירה הגדולה ממזרח אירופה. קבוצות אתניות שביקשו להשתלב בחברה גילו, שהצלחה במרתון עשויה להיות כרטיס כניסה לחברה האמריקנית.
כשפרד ליבו הצטרף מנה המועדון כ-270 חברים. כיום מונה המועדון מאות אלפי חברים.
כשנתיים לאחר הצטרפותו, הוא מונה לנשיא המועדון. ניסיונו בעסקיו הקודמים, בשיווק, יח"צ ותדמית סייע לו בהצלחתו בתפקיד. זמן קצר לאחת הצטרפותו, הוא הגה את הרעיון של מרתון המוני. עד אז הריצה נחשבה גם בחוגי הספורט לתחרות שולית, שזוכה להתייחסות פעם ב-4 שנים כשנערכת האולימפיאדה. אותו מרתון המוני הפך בהדרגה לאירוע שנתי בניו יורק. ברוב תושייתו הוא הצליח לשכנע את עירית ניו יורק להעתיק את מסלול המירוץ מהסנטרל פרק לכל חמשת הרובעים של ניו יורק: סטטן איילנד, קווינס, ברוקלין, ברונקס ומנהטן.
בזכות יוזמתו, הפך מרתון ניו יורק לאחת החגיגות המתוקשרות בעולם. מידי שנה משתתפים בו כ-35,000 רצים ומיליוני ניו יורקים יוצאים לרחובות כדי להריע לגיבורים - המרתוניסטים.
בתחילת שנות ה70 דחתה חברת ג'נרל מוטורס את הצעתו להעניק חסות תמורת רק 2000 דולר. כיום חברות מסחריות "עומדות בתור" על מנת להיבחר כאלה הנותנות חסות לאירוע.
הצלחת מרתון ניו יורק גרמה לעשרות ערים בעולם לבקש את עזרתו בארגון אירוע דומה. פרד ליבו נענה לכל פניה ובכל מדינה אליה הגיע הוא בדק את המסלול ועבר ברגליו את מלוא אורכו. ב-92 הוא עשה את "מרתון הניצחון" לאחר שהחלים מסר טן. ליוותה אותו בריצה הנורבגית גרטה וייץ.
מדינת ישראל זכתה לארח את פרד ליבו. ב-77 הוא בא לארץ על מנת לייעץ לנציגי מועדון איילות כיצד לארגן מרתון המוני ועממי בת"א. במכביה של 93 לפני לכ תו ב-94 מסר טן הוא רץ בישראל חצי מרתון. היהדות הייתה חלק ממה שהביא פרד ליבו לעבודתו.
בטקס האז כרה בסנטרל פרק סיפר רב שהיה ידידו ששאל אותו מדוע אתה תמיד רץ. הוא השיב "אנחנו היהודים רצנו מאז ומעולם"
בשעות המוקדמות של בוקר יום המרתון אתה יכול להבחין בשורות של אוטובוסים שנועדים להסיע את הרצים לנקודת הזינוק מסטטן איילנד. על אף אלפי הרצים הגודשים את התור והבדיקות הביטחוניות, התור מתקדם מהר. כפר הרצים בסטטן איילנד גדוש ברצים המנצלים את הזמן שנותר לתחילת המירוץ בהכנות תזונתיות - חטיפי אנרגיה, משקאות איזוטוניים וכיו"ב ובמצרך חשוב -שירותים. הזינוק נעשה בגלים. השיוך לגל נקבע לפי זמן המטרה עליו הצהירו הרץ/צה בעת ההרשמה למירוץ. הגשר הראשון אותו עוברים הרצים הוא גשר ואראזנו, גשר תלוי המחבר את סטטן איילנד עם רובע ברוקלין. התמונה של הגשר עם אלפי הרצים הגודשים אותו מהווה את אחד מסמלי המרתון. כאמור משם רצים לאורך יתר ארבעת הרבעים ומסיימים בסנטרל פרק ברובע מנהטן. ברובע ברוקלין עוברים דרך שכונת ויליאמסבורג המאוכלסת ביהודים. הריצה על משטחי בטון בזמן חצית הגשרים המחברים את הרובעים אינה תורמת לבריאות הגב.
למחרת אפשר להגיע שוב לסנטרל פרק לצורך חריטת התוצאה על המדליה ולקניית מזכרות מהמירוץ.
ביום שאחרי אתה יכול להבחין בהרבה אנשים שרצו עוטים על צווארם את המדליה כסימן לגאווה. ואמנם לא חסר אנשים בניו יורק שמכבדים זאת. אני לא יודע אם אותו הדבר גם כאן לאחר סיום מרתון כלשהו הנערך בארץ.
במרתון זה אין לצפות יותר מדי לשיפור תוצאות. חשיבותו של המירוץ הוא בחוויה שהוא שמעניק לרצים הנוטלים חלק באירוע בינלאומי ענק המאורגן למופת.
ביום ראשון הקרוב 7/11 יתקיים מרתון ניו יורק זאת הפעם ה-50. מרתון ניו יורק שיצא מחיתוליו ב-70 הגיע לגיל עצה. בחיי אדם גיל זה מציין לרוב בגרות נפשית וניסיון חיים המאפשרים לו לתת עצות לצעירים בתחומים שונים בחיים. לא בכדי שנו בפרקי אב ות - בן 50 לעצה.
לפי מה שכתוב, האתיופיה קנניסה בקלה המפורסם, שבברלין 19 היה במרחק נגיעה משיא העולם, ייקח חלק במירוץ. לא אתמקד כאן במה צפוי לנו במהדורת מירוץ זאת את זה אפשר למצוא בהרבה כתבות באינטרנט. אתמקד בפוסט זה איך הכול התחיל ומעט מהרושם שלי ממירוץ זה.
ובכן, יהודי בשם פישל ליבוביץ שלימים אימץ גם את השם פרד ליבו ייסד את המרתון הזה. הוא נולד בראשית ה-30 בחבל טרנסילווניה על גבול רומניה-הונגריה. במחצית השנייה של שנות ה-40 הוא היגר לארה"ב ושם עסק בתחומים שונים בין היתר בניהול מועדון לילה. אורח חייו אופיין בעישון כבד, בליינות וברדיפת שמלות. הוא עבר לניו יורק שם החל לעשות חיל בעסקי בגדים משומשים. עם המעבר לניו יורק חל שינוי באורחו8ת חייו: הוא עישן פחות, שיחק טניס והקפיד על תזונה ועל כושר גופני.
בסוף שנות ה-60 , התערב עם ידידו, שותפו למשחק הטניס, מי יגיע ראשון בריצה סביב מאגר מים בסנטרל פרק בניו יורק. המסלול היה די קצר 1.6 מייל כ-2.5 ק"מ. הוא ניצח במירוץ בזמן איטי יחסית - 14 דקות כ- 5:30 דקות לק"מ. מאז הייתה הריצה כמרכז חייו.
פרד ליבו הצטרף ל"מועדון רצי הרחובות של ניו יורק" -NYRRC – New York Runners Roads Club .
בשנת 70. המועדון נוסד ב-58 ויותר מאוחר החליף את שמו לשם זה.
מועדון זה שיקף מגמה חברתית-ספורטיבית החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19. אגודות, ארגוני עובדים הקימו מועדני ספורט לחבריהם או לעובדים. היהודים תרמו משמעותית לארגון התחרויות. הופעת המרתון בסדר היום באה בד בבד עם ההגירה הגדולה ממזרח אירופה. קבוצות אתניות שביקשו להשתלב בחברה גילו, שהצלחה במרתון עשויה להיות כרטיס כניסה לחברה האמריקנית.
כשפרד ליבו הצטרף מנה המועדון כ-270 חברים. כיום מונה המועדון מאות אלפי חברים.
כשנתיים לאחר הצטרפותו, הוא מונה לנשיא המועדון. ניסיונו בעסקיו הקודמים, בשיווק, יח"צ ותדמית סייע לו בהצלחתו בתפקיד. זמן קצר לאחת הצטרפותו, הוא הגה את הרעיון של מרתון המוני. עד אז הריצה נחשבה גם בחוגי הספורט לתחרות שולית, שזוכה להתייחסות פעם ב-4 שנים כשנערכת האולימפיאדה. אותו מרתון המוני הפך בהדרגה לאירוע שנתי בניו יורק. ברוב תושייתו הוא הצליח לשכנע את עירית ניו יורק להעתיק את מסלול המירוץ מהסנטרל פרק לכל חמשת הרובעים של ניו יורק: סטטן איילנד, קווינס, ברוקלין, ברונקס ומנהטן.
בזכות יוזמתו, הפך מרתון ניו יורק לאחת החגיגות המתוקשרות בעולם. מידי שנה משתתפים בו כ-35,000 רצים ומיליוני ניו יורקים יוצאים לרחובות כדי להריע לגיבורים - המרתוניסטים.
בתחילת שנות ה70 דחתה חברת ג'נרל מוטורס את הצעתו להעניק חסות תמורת רק 2000 דולר. כיום חברות מסחריות "עומדות בתור" על מנת להיבחר כאלה הנותנות חסות לאירוע.
הצלחת מרתון ניו יורק גרמה לעשרות ערים בעולם לבקש את עזרתו בארגון אירוע דומה. פרד ליבו נענה לכל פניה ובכל מדינה אליה הגיע הוא בדק את המסלול ועבר ברגליו את מלוא אורכו. ב-92 הוא עשה את "מרתון הניצחון" לאחר שהחלים מסר טן. ליוותה אותו בריצה הנורבגית גרטה וייץ.
מדינת ישראל זכתה לארח את פרד ליבו. ב-77 הוא בא לארץ על מנת לייעץ לנציגי מועדון איילות כיצד לארגן מרתון המוני ועממי בת"א. במכביה של 93 לפני לכ תו ב-94 מסר טן הוא רץ בישראל חצי מרתון. היהדות הייתה חלק ממה שהביא פרד ליבו לעבודתו.
בטקס האז כרה בסנטרל פרק סיפר רב שהיה ידידו ששאל אותו מדוע אתה תמיד רץ. הוא השיב "אנחנו היהודים רצנו מאז ומעולם"
בשעות המוקדמות של בוקר יום המרתון אתה יכול להבחין בשורות של אוטובוסים שנועדים להסיע את הרצים לנקודת הזינוק מסטטן איילנד. על אף אלפי הרצים הגודשים את התור והבדיקות הביטחוניות, התור מתקדם מהר. כפר הרצים בסטטן איילנד גדוש ברצים המנצלים את הזמן שנותר לתחילת המירוץ בהכנות תזונתיות - חטיפי אנרגיה, משקאות איזוטוניים וכיו"ב ובמצרך חשוב -שירותים. הזינוק נעשה בגלים. השיוך לגל נקבע לפי זמן המטרה עליו הצהירו הרץ/צה בעת ההרשמה למירוץ. הגשר הראשון אותו עוברים הרצים הוא גשר ואראזנו, גשר תלוי המחבר את סטטן איילנד עם רובע ברוקלין. התמונה של הגשר עם אלפי הרצים הגודשים אותו מהווה את אחד מסמלי המרתון. כאמור משם רצים לאורך יתר ארבעת הרבעים ומסיימים בסנטרל פרק ברובע מנהטן. ברובע ברוקלין עוברים דרך שכונת ויליאמסבורג המאוכלסת ביהודים. הריצה על משטחי בטון בזמן חצית הגשרים המחברים את הרובעים אינה תורמת לבריאות הגב.
למחרת אפשר להגיע שוב לסנטרל פרק לצורך חריטת התוצאה על המדליה ולקניית מזכרות מהמירוץ.
ביום שאחרי אתה יכול להבחין בהרבה אנשים שרצו עוטים על צווארם את המדליה כסימן לגאווה. ואמנם לא חסר אנשים בניו יורק שמכבדים זאת. אני לא יודע אם אותו הדבר גם כאן לאחר סיום מרתון כלשהו הנערך בארץ.
במרתון זה אין לצפות יותר מדי לשיפור תוצאות. חשיבותו של המירוץ הוא בחוויה שהוא שמעניק לרצים הנוטלים חלק באירוע בינלאומי ענק המאורגן למופת.