משבר בחיי הנישואים - קצת ארוך
שלום רב,
אני בת 33 ואמא לילד בן 3.5, אני ובעלי ביחד כבר 8 שנים.
כשרק פגשתי אותו חשבתי שהוא האחד והיחיד, הוא היה קשוב, אוהב, מפנק, למרות שמאז ומתמיד היו בינינו ויכוחים רבים כי אנחנו שני אנשים שונים לגמרי.
בפעם ה-1 שחשבתי על גירושים היה לפני 4 שנים, אז לא היה לנו עוד ילד ולא הינו נשואים (רק מאורסים), כמה זמן לפני אותה תקופה בעלי עבר משבר, קרה משהו לאחיו והוא קיבל את זה קשה ומאז הכל התחיל...הוא הפך מבין לילה לבן אדם חסר סבלנות, עצבני, כל הזמן מצוברח, לא קשוב בכלל, אחרי אותו משבר גילו שיש לו בעיה בבלוטת התריס, באותה תקופה הוא גם עבד קשה מאוד בעבודה פיזית קשה והיה חוזר הביתה ונופל על המיטה מעייפות.
אני תמכתי בו והבנתי שצריכים לעבור תקופה זאת, הכל התחיל להיות גרוע יותר כשגיליתי שאני בהריון, היתי כבר בתקופה שרציתי לעזוב כי היתי גמורה מהמצב הזה של לתמוך בבן אדם שהוא כל הזמן עצבני, עייף וחסר סבלנות. שנינו רצינו את ההריון הזה ואז הוא אמר שנארגן מהר חתונה והתחתנו. התקופה של ההריון היתה סיוט, הוא לא תמך בי בכלל, הוא היה רק צועק עליי, אני היתי עצבנית מאוד בתקופה הזאת בגלל השינוי ההורמונלי, הוא לא הבין אותי והיה כועס עליי...היתה פעם שהוא כמעט העיף אותי על הריצפה כשאני בהריון (הוא לא הכה אותי, רק משך אותי עם היד כשהיה עצבני), זה לא קרה שוב אבל זה הספיק לי על מנת לבכות כל הלילה. אחרי שהילד נולד התחילה תקופה קצת יפה יותר, אני הקדשתי את כולי לילד ואיכשהו שכחתי מכל הצרות שלנו, הוא גם טיפה נרגע אבל עדיין היה חסר סלבנות, פעם אחת כשהילד בכה הוא התחיל לצרוח עליו ואז אמר שהוא מצטער הוא פשוט עצבני ועייף. אחרי תקופה היחסים התחילו קצת להשתפר, התחלנו קצת לצאת עם הילד, סיימנו לימודים, קידמו אותו בעבודה לתפקיד טוב ואני הצלחתי למצוא עבודה טובה. לאחרונה (חצי שנה אחרונה), שוב יש לנו תקופה רעה. אני חייבת לציין שמאז הוא לא השתנה ועד היום הוא נשאר בן אדם חסר סבלנות ועצבני ונהיה לי קשה איתו מאוד... הוא חסר סבלנות כלפי כולם, גם כלפי הילד, הוא לא משקיע בו ורק צועק עליו כשהוא עושה משהו לא טוב...צריכים לחנך את הילדים אבל צריכים גם להראות להם אהבה וחיבה. הוא לא מחלק מחמאות, אין לו סבלנות להקשיב לי, כשאני רוצה לפתוח לו את הלב ועבר עליי יום קשה בעבודה, הוא ישר אומר "גם לי היה יום קשה, בואי לא נדבר על זה", ואני נמצאת במצב בו אין לי על מה לדבר איתו יותר כי לא בא לו לשמוע כלום, לא בא לו לצאת לבלות איתנו, אפילו לא למען הילד, הוא לא רוצה לצאת, הוא שונא חתונות וגם כשהוא כבר בא איתנו לאירוע הוא תמיד מצוברח ורוצה לעוף משם כמה שיותר מהר. הוא לא חייב לאהוב את זה אבל אם אנחנו כבר שם למה לא לנסות להנות ? הוא אמר לי שהוא חושב שיש לו דיכאון כי שום דבר לא מעניין אותו אבל בחודש האחרון נדמה לי שזה פשוט האופי שלו. אנחנו מאוד שונים ומכאן מגיעה האי הבנה בינינו, אני אוהבת לבלות, להנות, אין לי בעיה להקשיב לו אם עבר עליו יום קשה, הוא ההיפך ממני לגמרי. קשה לי מאוד! אני מנסה למצוא משהו להיאחז בו כדי להמשיך ולהילחם למען היחסים שלנו והמשפחה שלנו אבל אין לי במה...הוא לא משקיע בילד, הוא לא משקיע בי, הוא רק עובד ולומד (גם אני), בקושי הולך לחנות, בקושי כאן לילד בלילה...פשוט כלום. השאלה אם להמשיך ולהילחם או להיפרד ? אני לא רוצה שהילד יגדל במשפחה כזאת.
דבר אחרון, הוא לא קיבל חום ואהבה כשהיה ילד, אמא שלו זרקה אותו מהבית בגיל 17 וגם היום בקושי מתקשרת איתו...הוא לא יודע מה זה.
עזרה בבקשה!
שלום רב,
אני בת 33 ואמא לילד בן 3.5, אני ובעלי ביחד כבר 8 שנים.
כשרק פגשתי אותו חשבתי שהוא האחד והיחיד, הוא היה קשוב, אוהב, מפנק, למרות שמאז ומתמיד היו בינינו ויכוחים רבים כי אנחנו שני אנשים שונים לגמרי.
בפעם ה-1 שחשבתי על גירושים היה לפני 4 שנים, אז לא היה לנו עוד ילד ולא הינו נשואים (רק מאורסים), כמה זמן לפני אותה תקופה בעלי עבר משבר, קרה משהו לאחיו והוא קיבל את זה קשה ומאז הכל התחיל...הוא הפך מבין לילה לבן אדם חסר סבלנות, עצבני, כל הזמן מצוברח, לא קשוב בכלל, אחרי אותו משבר גילו שיש לו בעיה בבלוטת התריס, באותה תקופה הוא גם עבד קשה מאוד בעבודה פיזית קשה והיה חוזר הביתה ונופל על המיטה מעייפות.
אני תמכתי בו והבנתי שצריכים לעבור תקופה זאת, הכל התחיל להיות גרוע יותר כשגיליתי שאני בהריון, היתי כבר בתקופה שרציתי לעזוב כי היתי גמורה מהמצב הזה של לתמוך בבן אדם שהוא כל הזמן עצבני, עייף וחסר סבלנות. שנינו רצינו את ההריון הזה ואז הוא אמר שנארגן מהר חתונה והתחתנו. התקופה של ההריון היתה סיוט, הוא לא תמך בי בכלל, הוא היה רק צועק עליי, אני היתי עצבנית מאוד בתקופה הזאת בגלל השינוי ההורמונלי, הוא לא הבין אותי והיה כועס עליי...היתה פעם שהוא כמעט העיף אותי על הריצפה כשאני בהריון (הוא לא הכה אותי, רק משך אותי עם היד כשהיה עצבני), זה לא קרה שוב אבל זה הספיק לי על מנת לבכות כל הלילה. אחרי שהילד נולד התחילה תקופה קצת יפה יותר, אני הקדשתי את כולי לילד ואיכשהו שכחתי מכל הצרות שלנו, הוא גם טיפה נרגע אבל עדיין היה חסר סלבנות, פעם אחת כשהילד בכה הוא התחיל לצרוח עליו ואז אמר שהוא מצטער הוא פשוט עצבני ועייף. אחרי תקופה היחסים התחילו קצת להשתפר, התחלנו קצת לצאת עם הילד, סיימנו לימודים, קידמו אותו בעבודה לתפקיד טוב ואני הצלחתי למצוא עבודה טובה. לאחרונה (חצי שנה אחרונה), שוב יש לנו תקופה רעה. אני חייבת לציין שמאז הוא לא השתנה ועד היום הוא נשאר בן אדם חסר סבלנות ועצבני ונהיה לי קשה איתו מאוד... הוא חסר סבלנות כלפי כולם, גם כלפי הילד, הוא לא משקיע בו ורק צועק עליו כשהוא עושה משהו לא טוב...צריכים לחנך את הילדים אבל צריכים גם להראות להם אהבה וחיבה. הוא לא מחלק מחמאות, אין לו סבלנות להקשיב לי, כשאני רוצה לפתוח לו את הלב ועבר עליי יום קשה בעבודה, הוא ישר אומר "גם לי היה יום קשה, בואי לא נדבר על זה", ואני נמצאת במצב בו אין לי על מה לדבר איתו יותר כי לא בא לו לשמוע כלום, לא בא לו לצאת לבלות איתנו, אפילו לא למען הילד, הוא לא רוצה לצאת, הוא שונא חתונות וגם כשהוא כבר בא איתנו לאירוע הוא תמיד מצוברח ורוצה לעוף משם כמה שיותר מהר. הוא לא חייב לאהוב את זה אבל אם אנחנו כבר שם למה לא לנסות להנות ? הוא אמר לי שהוא חושב שיש לו דיכאון כי שום דבר לא מעניין אותו אבל בחודש האחרון נדמה לי שזה פשוט האופי שלו. אנחנו מאוד שונים ומכאן מגיעה האי הבנה בינינו, אני אוהבת לבלות, להנות, אין לי בעיה להקשיב לו אם עבר עליו יום קשה, הוא ההיפך ממני לגמרי. קשה לי מאוד! אני מנסה למצוא משהו להיאחז בו כדי להמשיך ולהילחם למען היחסים שלנו והמשפחה שלנו אבל אין לי במה...הוא לא משקיע בילד, הוא לא משקיע בי, הוא רק עובד ולומד (גם אני), בקושי הולך לחנות, בקושי כאן לילד בלילה...פשוט כלום. השאלה אם להמשיך ולהילחם או להיפרד ? אני לא רוצה שהילד יגדל במשפחה כזאת.
דבר אחרון, הוא לא קיבל חום ואהבה כשהיה ילד, אמא שלו זרקה אותו מהבית בגיל 17 וגם היום בקושי מתקשרת איתו...הוא לא יודע מה זה.
עזרה בבקשה!
