משהו חדש
אז חשבתי על זה הרבה. תמיד רציתי לכתוב מן לקט כזה של מכתבים וזוהי גם הסיבה שהתחלתי לכתוב פה. מה שנתן לי המון רעיונות והשראה ודחיפה רצינית. כל מה שכתבתי עד עכשיו היה על כאב שבלב. אם ישן שכבר כלו שאריותיו ואם חדש שהולך ומתמוגג ורק רסיסים ממנו צפים בי ברגעים מסויימים. אין מתוק בלי מר. אין שמחה ללא כאב. בכל דבר חייב להיות איזון-תמיד. משם אני כותב. מהנקודה ההיא בנפש שלי ששם מסתתר לו הכאב הפרטי שלי. זהו מקור ההשראה ומשם עולים בי רעיונות. זה נצבט בי בימים שיש פיגוע. בימים שיש תאונה מחרידה כמו היום. ברגעים שאני נתקל בקבצן ללא ידיים ברחוב הומה אדם בתל אביב. זוהי הכרה בסבל האנושי ככלל והנגיעה שלו בי כפרט. משם אני מתכוון גם לכתוב את המכתבים הללו... רובם יהיו על מקרים אמיתיים. בחלקם אוסיף משלי מעט אבל כל מכתב שתקראו פה אם וכש.. יהיה על מקרה שקרה וסופר לי או שניתקלתי בו ממש פה. המכתב הכראשון שלי הוא על מישהו שפגשתי ואישה שאהב שעזבה אותו לטובת אהבה אחרת. אהבה מסוג שונה מאוד. לשיפוטכם. מקווה שתאהבו.. ___________________ " לך אני כותב לך כעת כי את רחוקה כל כך. רחוקה מרחק דקות הליכה ממני אבל במישור האמיתי יותר את רחוקה קילומטרים שאפילו רכב חלל הגומע שנות אור לא יוכל לגשר עליהם. בסוף באמת הלכת. בסוף באמת עזבת. בחרת באהבה החדשה שלך. הכל כך לא מוכרת לי. הביני, אני פשוט לא יכול להתחבר אליה ולהבין אותך ולכן, כאבי גדול מנשוא. מרגיש כאדם שנגזר עליו לנדוד שנים ללא הגבלה וללא...מטרה. דמעות מציפות וזולגות במערות עיני. ראשי סחרחר עלי ורק כוס שתיה מונחת פה לידי כעדות אילמת לנסיוני מאתמול בלילה, שוב, לברוח לכמה שעות מהמציאות הזו שאת כפית עלי מבלי שיכולתי להתכונן אליה. וכי איך בכלל אפשר להתכונן לדבר כזה. לאבד מישהו לטובת משהו שהוא לא מוחשי אפילו. אני זוכר איך כשדיברנו על אמונה פעם בפורום רחב יותר את ביטלת את קיומו של האל בהנפת יד ואפילו מעט זלזול. אני זוכר איך שוחחנו על זה לעיתים אחרי שעשינו אהבה ושכבנו עירומים זה ליד זו, משוחחים את שיחות הנפש שלנו שרק נפשות תאומות יכולות לשוחח אחרי 4 שנים של חברות, ותמיד הגענו למסקנה שהוא לא פה. לא פה כי יש הרבה מאוד פיגועים ולא פה כי יש יותר עצב בעולם מאשר שמחה. ואת הלכת ממני כעת...את הלכת. אני זוכר גם כשאבא שלך היה מאושפז ואיך בכית וביקשת ועצמת את עיניך והתפללת אבל לא ידענו למי ולאן את מתפללת. עד שבסוף..זעקת הכאב שנפלטה מנשמתך כשהרופא הביט בך וידענו, ידענו שאבא שלך כבר לא פה. ןלא יהיה יותר. ואת מצאת תנחומים על כתפיי ואני את השמים הייתי תופר לאדמה אם רק הייתי יכול להקל בכאבך. והיום...את אינך יכולה ולו במעט להקל בכאבי. השמש זורחת כעת על הר החרמון המושלג. אבל אצלי היא לא זורחת בשבועות האחרונים.איזה עיוור הייתי כשפתאום התחלת ללכת עם החברה ההיא שלך לבית כנסת. מנסה למצוא תנחום לכאב הפרטי שלך. לאבל שלך. שיעור ועוד שיעור. כשרות ושבת ולאט לאט חצאית ואני לא לידך כי אני על גבול בצפון הארור, מנסה להישאר ער כדי לשמור על מדינה. על ילדים. עלייך. ושלשה שבועות אחרי את מספרת לי שזהו. את בצד השני ושאת אוהבת אותי אבל אם אנחנו רוצים להיות יחד אני צריך גם...מה?!?!?! מה גם לעזאזל? למה מילים לא יכולות לצעוק עכשיו? מה את רוצה אישה? שאאמין בכוח? שאלך נגד עצמי? וככה. באבחת חרב אלוהית אחת בחרת באהבה החדשה שלך. זו שלא תתן לך כתף. זו שלא תקנה לך מתנה כל שבועיים ממשכורת צבאית מחורבנת. זו שלא תכתוב לך מכתבים מתוך מארבים בארץ זרה. ככה נעמדת מולי עם עיניים דומעות והסברת לי את המצב החדש. והלכת. בוכה ודומעת וכאב מלא את ליבך וכאב...כל כך חד מפלח את ליבי ומחלחל לנשמה שלי. 4 שנים וחצי ואהבה הכי אמיתית וראשונית שאלוהים שלך ברא ירדו לטמיון. ואיפה כל המילים. והשירים. והזכרונות. והטעמים והטיולים והיציאות שלנו? איפה הם מונחים אצלך? אולי בין הלב לראש. אולי רק בראש כי הלב מלא כעת במשהו אחר. ולמה...למה?? אני עובר לידך לעיתים ברחוב. מסיט מבטי ואת בכלל בעולמך. שפתייך נעות בתפילה חרישית וקולך דומם. לא שוברת את שתיקתך הנצחית. ואני חוסך כל אגורה שיש לי כדי להסתלק מפה. מחפש באטלס את הנקודה הכי רחוקה מישראל ולשם אני אטוס. לשם אלוהים לא יבוא ושם לא אזכר בך. ואולי את תמחקי מליבי כי אין דרך אחרת להמשיך לחיות. אבל רק לעיתים. כי את בן אדם. כי אני בן אדם. כי הלב מושך יותר מהראש והאהבה אין לה מרחק וגבולות כלשהם. ורק ברגעים קטנים את תזכרי. את תרגישי ותכאבי ואולי...תחזרי בך מהחלטתך. ואולי הפוך הדבר. אולי אני אתקרב לעולם הזה שלך, הרי אסור להגיד "לעולם לא". למרות שכעת אני נרתע מכך הרבה יותר ממה שהייתי. הרי אלוהים לקח לי אותך. אלוהים הפריד ביננו. אבל...בתנך כתוב "עזה כמוות אהבה...אם ייתן איש את כל הון ביתו בעד האהבה בוז יבוזו לו" - אז למה התכוון המשורר? אולי טעה.או אולי אני בז לך. הרי זה התנך שאת מאמינה בו כל כך כעת. תיישמי ראבאק!! אני שלך כואב כל כך... " _____________ זהו. סיפור אמיתי לחלוטין. כמובן העצמתי את הרגשות אבל הם קיימים ומקוננים במישהו. עד לפעם הבאה מעט חומר למחשבה עידן
אז חשבתי על זה הרבה. תמיד רציתי לכתוב מן לקט כזה של מכתבים וזוהי גם הסיבה שהתחלתי לכתוב פה. מה שנתן לי המון רעיונות והשראה ודחיפה רצינית. כל מה שכתבתי עד עכשיו היה על כאב שבלב. אם ישן שכבר כלו שאריותיו ואם חדש שהולך ומתמוגג ורק רסיסים ממנו צפים בי ברגעים מסויימים. אין מתוק בלי מר. אין שמחה ללא כאב. בכל דבר חייב להיות איזון-תמיד. משם אני כותב. מהנקודה ההיא בנפש שלי ששם מסתתר לו הכאב הפרטי שלי. זהו מקור ההשראה ומשם עולים בי רעיונות. זה נצבט בי בימים שיש פיגוע. בימים שיש תאונה מחרידה כמו היום. ברגעים שאני נתקל בקבצן ללא ידיים ברחוב הומה אדם בתל אביב. זוהי הכרה בסבל האנושי ככלל והנגיעה שלו בי כפרט. משם אני מתכוון גם לכתוב את המכתבים הללו... רובם יהיו על מקרים אמיתיים. בחלקם אוסיף משלי מעט אבל כל מכתב שתקראו פה אם וכש.. יהיה על מקרה שקרה וסופר לי או שניתקלתי בו ממש פה. המכתב הכראשון שלי הוא על מישהו שפגשתי ואישה שאהב שעזבה אותו לטובת אהבה אחרת. אהבה מסוג שונה מאוד. לשיפוטכם. מקווה שתאהבו.. ___________________ " לך אני כותב לך כעת כי את רחוקה כל כך. רחוקה מרחק דקות הליכה ממני אבל במישור האמיתי יותר את רחוקה קילומטרים שאפילו רכב חלל הגומע שנות אור לא יוכל לגשר עליהם. בסוף באמת הלכת. בסוף באמת עזבת. בחרת באהבה החדשה שלך. הכל כך לא מוכרת לי. הביני, אני פשוט לא יכול להתחבר אליה ולהבין אותך ולכן, כאבי גדול מנשוא. מרגיש כאדם שנגזר עליו לנדוד שנים ללא הגבלה וללא...מטרה. דמעות מציפות וזולגות במערות עיני. ראשי סחרחר עלי ורק כוס שתיה מונחת פה לידי כעדות אילמת לנסיוני מאתמול בלילה, שוב, לברוח לכמה שעות מהמציאות הזו שאת כפית עלי מבלי שיכולתי להתכונן אליה. וכי איך בכלל אפשר להתכונן לדבר כזה. לאבד מישהו לטובת משהו שהוא לא מוחשי אפילו. אני זוכר איך כשדיברנו על אמונה פעם בפורום רחב יותר את ביטלת את קיומו של האל בהנפת יד ואפילו מעט זלזול. אני זוכר איך שוחחנו על זה לעיתים אחרי שעשינו אהבה ושכבנו עירומים זה ליד זו, משוחחים את שיחות הנפש שלנו שרק נפשות תאומות יכולות לשוחח אחרי 4 שנים של חברות, ותמיד הגענו למסקנה שהוא לא פה. לא פה כי יש הרבה מאוד פיגועים ולא פה כי יש יותר עצב בעולם מאשר שמחה. ואת הלכת ממני כעת...את הלכת. אני זוכר גם כשאבא שלך היה מאושפז ואיך בכית וביקשת ועצמת את עיניך והתפללת אבל לא ידענו למי ולאן את מתפללת. עד שבסוף..זעקת הכאב שנפלטה מנשמתך כשהרופא הביט בך וידענו, ידענו שאבא שלך כבר לא פה. ןלא יהיה יותר. ואת מצאת תנחומים על כתפיי ואני את השמים הייתי תופר לאדמה אם רק הייתי יכול להקל בכאבך. והיום...את אינך יכולה ולו במעט להקל בכאבי. השמש זורחת כעת על הר החרמון המושלג. אבל אצלי היא לא זורחת בשבועות האחרונים.איזה עיוור הייתי כשפתאום התחלת ללכת עם החברה ההיא שלך לבית כנסת. מנסה למצוא תנחום לכאב הפרטי שלך. לאבל שלך. שיעור ועוד שיעור. כשרות ושבת ולאט לאט חצאית ואני לא לידך כי אני על גבול בצפון הארור, מנסה להישאר ער כדי לשמור על מדינה. על ילדים. עלייך. ושלשה שבועות אחרי את מספרת לי שזהו. את בצד השני ושאת אוהבת אותי אבל אם אנחנו רוצים להיות יחד אני צריך גם...מה?!?!?! מה גם לעזאזל? למה מילים לא יכולות לצעוק עכשיו? מה את רוצה אישה? שאאמין בכוח? שאלך נגד עצמי? וככה. באבחת חרב אלוהית אחת בחרת באהבה החדשה שלך. זו שלא תתן לך כתף. זו שלא תקנה לך מתנה כל שבועיים ממשכורת צבאית מחורבנת. זו שלא תכתוב לך מכתבים מתוך מארבים בארץ זרה. ככה נעמדת מולי עם עיניים דומעות והסברת לי את המצב החדש. והלכת. בוכה ודומעת וכאב מלא את ליבך וכאב...כל כך חד מפלח את ליבי ומחלחל לנשמה שלי. 4 שנים וחצי ואהבה הכי אמיתית וראשונית שאלוהים שלך ברא ירדו לטמיון. ואיפה כל המילים. והשירים. והזכרונות. והטעמים והטיולים והיציאות שלנו? איפה הם מונחים אצלך? אולי בין הלב לראש. אולי רק בראש כי הלב מלא כעת במשהו אחר. ולמה...למה?? אני עובר לידך לעיתים ברחוב. מסיט מבטי ואת בכלל בעולמך. שפתייך נעות בתפילה חרישית וקולך דומם. לא שוברת את שתיקתך הנצחית. ואני חוסך כל אגורה שיש לי כדי להסתלק מפה. מחפש באטלס את הנקודה הכי רחוקה מישראל ולשם אני אטוס. לשם אלוהים לא יבוא ושם לא אזכר בך. ואולי את תמחקי מליבי כי אין דרך אחרת להמשיך לחיות. אבל רק לעיתים. כי את בן אדם. כי אני בן אדם. כי הלב מושך יותר מהראש והאהבה אין לה מרחק וגבולות כלשהם. ורק ברגעים קטנים את תזכרי. את תרגישי ותכאבי ואולי...תחזרי בך מהחלטתך. ואולי הפוך הדבר. אולי אני אתקרב לעולם הזה שלך, הרי אסור להגיד "לעולם לא". למרות שכעת אני נרתע מכך הרבה יותר ממה שהייתי. הרי אלוהים לקח לי אותך. אלוהים הפריד ביננו. אבל...בתנך כתוב "עזה כמוות אהבה...אם ייתן איש את כל הון ביתו בעד האהבה בוז יבוזו לו" - אז למה התכוון המשורר? אולי טעה.או אולי אני בז לך. הרי זה התנך שאת מאמינה בו כל כך כעת. תיישמי ראבאק!! אני שלך כואב כל כך... " _____________ זהו. סיפור אמיתי לחלוטין. כמובן העצמתי את הרגשות אבל הם קיימים ומקוננים במישהו. עד לפעם הבאה מעט חומר למחשבה עידן