משהו טיפה... אחר (וסליחה על הבלאגן)
איך אפשר להתמודד עם (ולעבור) מחסום יצירתי־אמנותי? אסביר: ביום רביעי, אחרי יוונית חדשה, דיברתי עם מי שישבה לידי קצת, והיא אמרה שהסיבה שהיא לא השלימה את התואר שלה בבלשנות ב"גלגול הראשון" באוניברסיטה (היא לא צעירה...) היא שהיא לא יכלה לכתוב עבודות להגשה. והגענו יחד למסקנה שיש משהו מאוד אישי בעבודות שאינן מוגדרות־היטב, נוסח העבודות שמקבלים בחוג לבלשנות -- זה בערך ליצור משהו, להגות משהו, ולהגיש דבר כזה למרצה, לחלוק את זה -- במיוחד כשהמטרה היא ביקורת -- זה לא־קל. (אולי גם, ואולי בעיקר, בגלל פרפקציוניזם.) מעבר לכך, ביום חמישי היה צריך להגיש עבודה ב"ערן" (המבוא התיאורטי לבלשנות). זו כבר העבודה השנייה להגשה, ולמרות שזה מאוד לא־פורמאלי (ולמרות שהיו דוגמאות ולמרות שאחרי העבודה הראשונה ראיתי עד כמה זה לא־פורמאלי), היה לי מאוד קשה למצוא משהו לנתח ולכתוב עליו. וכך גם היה בעבודה הקודמת. בסוף הגשתי (הפרפקציוניזם שלי ממקם את ההגשה לפני הגשת משהו פרפקטי...), אבל רק כי זה במסגרת הלימודים. אבל אני חושב שאני יכול לקשר את זה למשהו רחב יותר, כי כבר בשנה שעברה (ובלי להזכיר את החיבורים, אפילו האנליטיים, שהיה לי קשה להביע את עצמי בהם) היה לי קשה עם צילום (ועכשיו, כשאני on my own בקטע של זה, למרות שאני מאוד רוצה -- אני לא מגיע לצלם, ולא רק בגלל שיקולי זמן), ובשנה שלפני זה הסתדרתי עם זה הרבה יותר טוב במשימות הטכניות מאשר במשימות הקונספטואליות (הצלחתי ליצוק תוכן גם בין כל הטכניקה, שזה לא משהו שכולם עשו -- אבל איכשהו כשלא היה שום עוגן להיאחז בו, שום אפשרות לוותר על משהו ולחזור לרמה של הדגמת טכניקה). וזו בעצם השורה התחתונה, כי הרבה יותר מציק לי שאני לא יכול לצלם מכל דבר אחר. איך אפשר לעבור מחסום כזה? ויותר מזה, ואולי זה קשור, איך אפשר להתנתק מהרגשה שהיצירה בעצם מוּדעת, ולהגיע למקום יותר פנימי? (שאולי דווקא כן אפשר להגיע אליו גם בדרך מודעת, אבל אז הפרפקציוניזם[?] מערער את היציבות של זה, ומדרדר את הכל?)
איך אפשר להתמודד עם (ולעבור) מחסום יצירתי־אמנותי? אסביר: ביום רביעי, אחרי יוונית חדשה, דיברתי עם מי שישבה לידי קצת, והיא אמרה שהסיבה שהיא לא השלימה את התואר שלה בבלשנות ב"גלגול הראשון" באוניברסיטה (היא לא צעירה...) היא שהיא לא יכלה לכתוב עבודות להגשה. והגענו יחד למסקנה שיש משהו מאוד אישי בעבודות שאינן מוגדרות־היטב, נוסח העבודות שמקבלים בחוג לבלשנות -- זה בערך ליצור משהו, להגות משהו, ולהגיש דבר כזה למרצה, לחלוק את זה -- במיוחד כשהמטרה היא ביקורת -- זה לא־קל. (אולי גם, ואולי בעיקר, בגלל פרפקציוניזם.) מעבר לכך, ביום חמישי היה צריך להגיש עבודה ב"ערן" (המבוא התיאורטי לבלשנות). זו כבר העבודה השנייה להגשה, ולמרות שזה מאוד לא־פורמאלי (ולמרות שהיו דוגמאות ולמרות שאחרי העבודה הראשונה ראיתי עד כמה זה לא־פורמאלי), היה לי מאוד קשה למצוא משהו לנתח ולכתוב עליו. וכך גם היה בעבודה הקודמת. בסוף הגשתי (הפרפקציוניזם שלי ממקם את ההגשה לפני הגשת משהו פרפקטי...), אבל רק כי זה במסגרת הלימודים. אבל אני חושב שאני יכול לקשר את זה למשהו רחב יותר, כי כבר בשנה שעברה (ובלי להזכיר את החיבורים, אפילו האנליטיים, שהיה לי קשה להביע את עצמי בהם) היה לי קשה עם צילום (ועכשיו, כשאני on my own בקטע של זה, למרות שאני מאוד רוצה -- אני לא מגיע לצלם, ולא רק בגלל שיקולי זמן), ובשנה שלפני זה הסתדרתי עם זה הרבה יותר טוב במשימות הטכניות מאשר במשימות הקונספטואליות (הצלחתי ליצוק תוכן גם בין כל הטכניקה, שזה לא משהו שכולם עשו -- אבל איכשהו כשלא היה שום עוגן להיאחז בו, שום אפשרות לוותר על משהו ולחזור לרמה של הדגמת טכניקה). וזו בעצם השורה התחתונה, כי הרבה יותר מציק לי שאני לא יכול לצלם מכל דבר אחר. איך אפשר לעבור מחסום כזה? ויותר מזה, ואולי זה קשור, איך אפשר להתנתק מהרגשה שהיצירה בעצם מוּדעת, ולהגיע למקום יותר פנימי? (שאולי דווקא כן אפשר להגיע אליו גם בדרך מודעת, אבל אז הפרפקציוניזם[?] מערער את היציבות של זה, ומדרדר את הכל?)