משהו לא צפוי ואין הסבר
אחותי נסעה בחזרה לארה"ב אחרי ביקור של 3 שבועות. במשך ה3 שבועות האלו אמא כמובן קראה לה אורחת ולא זיהתה אותה (כי היא התשנתה מאוד ב 13 שנה שהיא לא הייתה כאן). ניסינו כל הזמן הזה לומר לה שזאת תמי להראות לה תמונות ולנסות שוב ושוב לגרום לאמא לומר את השם שלה: "תמי" אבל אמא סרבה להוציא את זה מתוכה. היא קראה לה רוב הזמן :"זאתי" והצביעה עליה. וכל פעם שאלנו אותה: "אמא איך קוראים לה?" היא הייתה עונה: "זאתי, אני לא זוכרת איך קוראים לה" ושהיינו אומרים לה: "תמי" היא לא הייתה חוזרת על השם, כאילו שמשהו בתוכה מסרב להודות שזאת הבת שלה. היו לנו מאוד רגעים קשים, כמו שאחותי הראתה לה את התמונות של הנכדים, אז אמא אמרה לה: "יו איזה חמודים, הם שלך? מי שומר לך עליהם עכשיו שאת פה, אמא שלך?" אלו אמירות מאוד קשות שמאוד קשה להתמודד איתם, זאת הפעם הראשונה שיצא לכולנו לראות את העתיד, אחותי פשוט הייתה הראשונה בתור. שאחותי עזבה, אבא שלי בכה ככ חזק, ממש כמו ילד קטןף בכי נחנק עם קול והוא בקושי הצליח לדבר, ושתבינו, אבא שלי מעולם לא הראה רגש שקשור בו, הוא מעולם לא בכה, רק אולי פעם אחת שהבת של אבא שלו החורג סילקה אותו מהבית. אבל עד לפני שנתיים שאמא חלתה הוא לא בכה מעולם. ובפרידה מאחותי הוא בכה באופן כזה שכולנו בכינו איתו וזה היה בגלל משהו מאוד לא צפוי שאין לי הסבר אליו: שאחותי עזבה אז אמא אמרה לה שלום ונסיעה טובה, אבל שאמא ראתה שבאמת היא עוזבת ושהתיקים שלה באמת הוכנסו לרכב אז אמא צעקה: "תמי, תמי" והלכה לחבק אותה. זה מאוד לא מובן לי, למה בכל הזמן הזה היא לא אמרה את השם שלה ורק שהיא עזבה אז אמא פתאום קראה לה, האם היא באמת ידעה שזאת הבת שלה? או שהיא רק נזכרה שזה השם שאמרנו לה שקוראים לה? אין לי הסבר... הדפסתי תמונה של אחותי עם אבא, שאמא תראה אותה כל בוקר. התחלתי גם למסגר תמונות של כל המשפחה בכל הבית, שאמא לא תשכח.
אחותי נסעה בחזרה לארה"ב אחרי ביקור של 3 שבועות. במשך ה3 שבועות האלו אמא כמובן קראה לה אורחת ולא זיהתה אותה (כי היא התשנתה מאוד ב 13 שנה שהיא לא הייתה כאן). ניסינו כל הזמן הזה לומר לה שזאת תמי להראות לה תמונות ולנסות שוב ושוב לגרום לאמא לומר את השם שלה: "תמי" אבל אמא סרבה להוציא את זה מתוכה. היא קראה לה רוב הזמן :"זאתי" והצביעה עליה. וכל פעם שאלנו אותה: "אמא איך קוראים לה?" היא הייתה עונה: "זאתי, אני לא זוכרת איך קוראים לה" ושהיינו אומרים לה: "תמי" היא לא הייתה חוזרת על השם, כאילו שמשהו בתוכה מסרב להודות שזאת הבת שלה. היו לנו מאוד רגעים קשים, כמו שאחותי הראתה לה את התמונות של הנכדים, אז אמא אמרה לה: "יו איזה חמודים, הם שלך? מי שומר לך עליהם עכשיו שאת פה, אמא שלך?" אלו אמירות מאוד קשות שמאוד קשה להתמודד איתם, זאת הפעם הראשונה שיצא לכולנו לראות את העתיד, אחותי פשוט הייתה הראשונה בתור. שאחותי עזבה, אבא שלי בכה ככ חזק, ממש כמו ילד קטןף בכי נחנק עם קול והוא בקושי הצליח לדבר, ושתבינו, אבא שלי מעולם לא הראה רגש שקשור בו, הוא מעולם לא בכה, רק אולי פעם אחת שהבת של אבא שלו החורג סילקה אותו מהבית. אבל עד לפני שנתיים שאמא חלתה הוא לא בכה מעולם. ובפרידה מאחותי הוא בכה באופן כזה שכולנו בכינו איתו וזה היה בגלל משהו מאוד לא צפוי שאין לי הסבר אליו: שאחותי עזבה אז אמא אמרה לה שלום ונסיעה טובה, אבל שאמא ראתה שבאמת היא עוזבת ושהתיקים שלה באמת הוכנסו לרכב אז אמא צעקה: "תמי, תמי" והלכה לחבק אותה. זה מאוד לא מובן לי, למה בכל הזמן הזה היא לא אמרה את השם שלה ורק שהיא עזבה אז אמא פתאום קראה לה, האם היא באמת ידעה שזאת הבת שלה? או שהיא רק נזכרה שזה השם שאמרנו לה שקוראים לה? אין לי הסבר... הדפסתי תמונה של אחותי עם אבא, שאמא תראה אותה כל בוקר. התחלתי גם למסגר תמונות של כל המשפחה בכל הבית, שאמא לא תשכח.
