משהו מהבטן

[Daharma1]

משהו מהבטן

מה ההבדל לדעתכם בין אישה שהיתה רווקה, הנישאת לגבר גרוש עם ילדים לעומת רווק, שנישא לגרושה עם ילדים בעניין קבלת הצאצאים שאינם שלו/שלה?
ומה קורה כשנולדים ילדים משותפים?

 

[מ י ר י 2 2]

אני חושבת

שלרווקה זה הרבה יותר קשה.
כשאת אמא את מכירה מקרוב מהי הקרבה למען ילדים
כשאת אמא את מבינה מקרוב עד כמה לילדים קשה בסיטואציה הזו, כמה הם לא בחרו בה.
את יכולה לדמיין את הילד שלך ישן באותו בית שבה ישנה אישה שהוא לא ביקש לחייו, ואת מתפללת שהיא תהיה טובה איתו, רכה איתו. שהיא תבין שהוא באמת פוחד מהחושך ולא סתם מתפנק. שהיא תזכור שהוא לא אוהב שהעגבניות מרטיבות את החביתה. שהיא תראה שאולי הוא חושש להקשר כי הוא כבר חווה פרידה.
&nbsp
לחיות עם ילדים זה קשה ותובעני, זה לשים את הצרכים שלהם לפני שלך. וכשזה לא הילד שלך זה ממש קשה. וכשעוד לא עשית את זה בשביל אף ילד, והפעם הראשונה שאת נדרשת לזה היא עבור ילד שאינו שלך זה קשה שבעתיים.
&nbsp
אז אני רוצה להגיד שלך שהקושי שלך מובן לגמרי. ויחד עם זה הקושי של הילד גם הוא עצום. שני הקשיים האלה לא מבטלים אחד את השני.

 

[Daharma1]

מירי, הצגת וכתבת כ״כ רגיש ויפה

אף אחד לא מלמד/ מכין אותנו לקראת סיטואציות כמו אלה. החיים מלמדים.. בעקרון שאלתי אם יש מישהו שחושב שלרווק לשעבר שונה החוויה מלרווקה לשעבר? האם כנשים, שיש בהן המסוגלות לשאת ברחמן ילד קשה לנו יותר לקבל ילד שאינו ביולוגי שלנו? האם זה נכון גם עבור אישה לפני שהרתה?
האופן בו כתבת נתן לי זווית נוספת על המערכת העדינה הזו. אני מנסה להבין את עצמי, את מבינה? מה המוקשים שלי, מה נקודות התורפה שלי.. אני לא מגלה דברים יפים עלי, חומלת על עצמי ולא שיפוטית אבל מגלה שהרבה אני שולפת מהשרוול, לא הופכת את הדברים טוב לפני שמגיבה/ קופצת. לא קל לי. תודה, מירי

 

[Daharma1]

לגבי התובענות שבחיים עם ילדים

אני איתך, כ״כ מסכימה. כמה קל לי לשים את עצמי במקום שני עבור ביתי וכמה אין בי המסוגלות הזו לגבי ילדיו.. לא יודעת אם תהיה.. אני מרגישה פראיירית/מבטלת את זמני.. מתקשה לראות את בן זוגי בעיני רוחי, שעבורו בדרך עקיפה אני עושה כשזה נוגע לבנים שלו.

 

[kisslali]

ואני חושבת

שזה קשה באותה מידה. ההבדל הוא שנשים מותנות חברתית לעשות את מה שקשה להם (הכוונה כאן בסיטואציה זוגית ומשפחתית) גברים לעומת זאת פחות עושים אם לא מתאים להם.
קחי את הסיטואציה שלך ותהפכי אותה: מה היה קורה אם זוגך היה עובד מהבית, ילדיך היו במשמורת אביהם, וכל שני וחמישי אחד הילדים היה נשאר עם זוגך בבית בגלל מניפולציות של הגרוש שלך? האם זה היה הופך למו"מ שבו הוא מואשם בזה שהוא 'רשע' או שהיה ברור לשניכם שנטל הילדים שלך עליך?
אם את בטוחה ב-110% שהוא היה מתנהג בדיוק כמו שהוא מצפה ממך להתנהג, אין סיבה שתרגישי ממורמרת. אם, וככה אני מבינה ממך, זה לא כך, תעזבי את הקטע של מי מרגיש יותר נוח עם ילדים שאינם שלו ותתמודדי עם חוסר איזון בחלוקת נטל בזוגיות שלכם.

בהצלחה, ללי

 

[Daharma1]

ללי יקרה, תודה על תגובתך

הנ״ל קורה פעם ב.. לא ענין של כל שני וחמישי. את הנטל על ילדיו הוא לוקח, אני חולקת/ עוזרת כשותפה שלו. יש מקומות כמו זה, שבהם האיזון מופר פה ושם. ״רעה״ מרגישה אני, עניין שלי, כשנשפטת/כשהיו רוצים/ חושבים ( לא רק בנזוגי) שעלי לנהוג. לנהוג/לחשוב אחרות

 

[mother cat]

אני הולכת לכתוב פה דברים לא פמיניסטיים בעליל...

אני חושבת שכן, לרווקה שנכנסת למערכת יחסים עם גסר עם ילדים קשה יותר מאשר לגבר רווק בסיטואיה כזו, מכמה סיבות:
1. מצופה מאישה להיות "אמהית" כלפי ילדים - כך שמהר מאד מצופה מבת זוג של אבא להפוך לדמות אמהית כלשהי בחיי הילדים. אני חושבת שזה הרבה פחות מצופה מגבר בסיטואציה כזו, והרבה פעמים אנחנו שומעים על רווקים שיוצאים עם גרושה פלוס ילדים שיוצרים מעכת יחסים חברית עם הילדים, ופחות הורית.
2. כפי שללי כתבה, אנחנו מתמודדות עם הקושי ולא בורחות ממנו... הרבה יותר צפוי בעיני שאישה תראה עצמה "עזר כנגדו" ותכנס לעובי הקורה טיפול בילדים מאשר גסר...
3. אני חושבת, ויסלחו לי כל הפמיניסטים בעולם, שבאופן כללי אמהות קשה יותר מאבהות... הקשר הוא אחר, הצרכים מאמא הם אחרים, ולכן הקושי גם אחר. אז בהורות חורגת על אחת כמה כמה.
&nbsp
ובשלב שבו נולד ילד לרווק/רווקה - כן, העובדה שנשאנו את התינוק בבטן, ילדנו, אולי הנקנו - יותר קשר אחר, וזה מאד מדגיש את ההבדל בין הילד הביולוגי לילד החורג.
&nbsp
&nbsp
ועכשיו אני אלך להתחבא מתחת לשולחן מסקילת האבנים...

 

[גלים גלים]

למה סקילה ולמה לא פמיניסטי

פמיניזם לא עוסק בהכחשת ההבדלים אלא ברצון לשיוויון בזכויות ובהזדמנויות למרות ההבדלים האלה.
הציפיה החברתית מנשים היא להיות אמהות או לתפקד כאמהות לילדים של בני זוגן כמובן מאליו (ורבים הסרטים והספרים שנכתבו לפי הדוגמא הזאת, למשל- נני מקפי) הציפיה החברתית מגברים היא של מסוגלות הורית רופפת במקרה הטוב.
&nbsp

 

[mother cat]

טוב אז אני יוצאת זהירות מהבונקר...
&nbsp
אישית אני חושבת שפמיניזם קצת דפק אותנו. עכשיו מצופה ממני לנהל קריירה מצליחה, להרוויח כסף, ועדיין להיות אמא הכי טובה שרק אפשר - ולא יעזור כלום, ביולוגית אמהות מתוכנתות יותר לאמהות...
&nbsp
או כדברי המשפט המפורסם:
everything Fred Astair did Ginger Rogers did too, only she did it going backwards and on high heels
&nbsp

 

[Daharma1]

אני איתך mother cat

מורכב הרבה יותר להיות רווקה שנישאת לגרוש עם ילדים. מסכימה עם כל מילה. המבנה הביולוגי שלנו, כנשים, מכילות, מעניקות מייצר סיטואציה מורכבת יותר, שבה אנחנו דורשות מעצמנו את המעורבות המוגברת. החינוך מוסיף לרעתנו.

 

[Daharma1]

לגבר קל יותר בכל מובן להיות צופה

או עוזר אבל לא נדרש ממנו להיות ׳עזר כנגדה׳. טבעי לו לנהוג כגבר, חופשי, עם הרבה פחות משא ׳צריך׳ על הגב.

 

[גלים גלים]

אני רואה את זה מהצד של גרושה שנישאה לגרוש בלי ילדים

הציפיה החברתית ,המקום המוגבר של האמהות בחיי אשה היא חלק ממני ומהאמהות שלי כמובן.
בכיוון הזה, גירושין עם הסדר שכולל חלק מהשבוע אצל האב, מפרקים את המובן מאליו בקשר לאמהות. איזה מין אמא אני, איך אני מאפשרת את זה, איך אני חיה עם זה. איך אני בונה את ההורות שלי עם זה. ואחרי כל זה, מגיעים לאיזה איזון חדש של האמהות. אני חושבת שציפיתי ממנו לטפל בהם ולדאוג להם הרבה יותר לאט, והרבה פחות, מרוב הגברים שמתחתנים עם רווקה. גם הוא לא ציפה מעצמו מייד.
חלק מהעניין זה שלקח לי הרבה זמן לבנות את ההורות כיחידנית עם ילדי- ולא קל להכניס אדם נוסף לקשר הזה. אגב, אני חושבת שגם אצל הגרוש שלי היה מצב דומה, בגירושין הרגשתי שהוא נורא בתחרות על התפקיד ההורי, נחוש להוכיח את יכולותיו- אז אני מניחה שגם לו לא היה קל לשחרר חלק מזה לבת זוגו.
אז המצב הוא שבן זוגי עושה המון המון במעטפת- עושה המון עבודות בית, מבשל, תמיד מוכן לעזור, תמיד מסכים לשחק עם הילדים שעות במשחקים שאני הייתי נרדמת משעמום(לגו, חלומות, ספיד...), להקשיב לבדיחות-תלונות-חידות שלהם, ללכת למקומות שהם מבקשים, לקחת אותם לגינה כדי שאוכל לנוח, לחסל ארוחת ערב בזמן שאני משכיבה וכו'.
אבל דברים הוריים ישירים -זה שלי וזה עובר אליו הרבה יותר בהדרגה.
מאד חשוב לי הקשר שלו איתם, ואם יש משהו שלמדתי מהפורומים וקריאה על זה ושיחות עם מי שהיו במשפחה מורכבת מכל מיני כיוונים -זה שכדאי לתת לזה לצמוח באיטיות ולגבות אותו מולם. וככה הכתבתי את זה, איטי. זה תאים גם לו -הוא בחור מאד ביישן, חכם מאד, סבלני וכבד שמיעה שמדבר לאט-מה שמשפיע על היכולת שלו להשתתף בשיחה שמשתתפים בה שלושה קשקשנים כמוני וכמו ילדי. כל התכונות האלה משפיעות לכיוון של התקדמות איטית בקשר.
אבל המערכת שנבנית היא הורית, לא חברית. אמנם יש קטעים שהוא מאחד כוחות איתם נגדי (נגיד - מסכים להראות לבתי איזה סרטון בנייד או לשחק עם בני עוד עשר דקות בלגו כשאני כבר אמרתי להם לצחצח ולמיטות...) או זה שהם יודעים שאם אני אסרב למשהו הוא יסכים (משחקים משעממים כבר אמרתי?? אתמול בת ה9 כתבה משהו ואמרה תחתמו פה ופה ופה..אני סרבתי, היא כמובן הלכה ישר אליו והוא חתם לה. הא! אמרה לו בתרועת נצחון, לא קראת את האותיות הקטנות! בדף שלפני היה כתוב- "לקנות מתנות לילדה הכי חמודה ביקום"...שניהם צחקו.)
במשפחה מורכבת דוקא יש בזה יתרון.
בעוד כמה חודשים כשיוולד תינוק משותף, נראה איך זה ישפיע.

 

[mother cat]

מקסים! פשוט מקסים מה שאת מספרת...

אשמח אם תחזרי לשתף אותנו אם משהו השתנה כשהמשותף יוולד בשעה טובה.