מוטי פרנסיס
New member
משהו מהלב...
חברים יקרים, ישנם ימים קשים מאוד במדינתו. אחד הימים הקשים, אם לא הקשה והעצוב ביותר, הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. כבן לאם ממשפחה שכולה, מדי שנה אנחנו מגיעים להר הרצל, לקבר של דודי, מוטי ארגמן-תורג'מן ז"ל, על-מנת להדליק נר זיכרון ולהתייחד עם דודי, שנהרג במהלך שירות המילואים. בן 27 היה במותו והשאיר אחריו אישה ובת בת שנה. כשדודי נהרג הייתי ילד קטן ולצערי אני לא ממש זוכר חוויות עימו. תמונותיו שנמצאות בכמה פינות אצלנו בבית, מזכירות לי את האיש היקר שנלקח מאיתנו. ככל שהזמן מתקדם והשנים עוברות, אני מתבגר ויום הזיכרון הופך ליום קשה יותר. ככל שאני צועד קדימה, אני מבין יותר את מהות ומשמעות היום החשוב הזה. כאלה אנחנו, באופן טבעי, כשמתבגרים מבינים יותר (בערבון מוגבל כמובן) את משמעות המילה מוות, משמעות המילה זיכרון, מהו כאב וכו'. ככל שמתבגרים גם מבינים כמה המשפט "במותם ציוו לנו את החיים" נכון, עצוב ומצמרר. משפט זה מקשר אותנו, בקושי רב אך מתקבל על הדעת לדעתי, אל יום העצמאות של מדינתו. יום שעם השנים הופך להיות חשוב הרבה יותר מהשנה הקודמת לו, ולו בגלל התחושה הקשה שלנו כעם - התפוררות, פילוג, פיזור ועוד מילים אשר מתארות את החיים במדינה בשנים האחרונות, אשר משום מה, ישנה תחושה, שהולכים והופכים קשים יותר. שילטון רבוי בשחיתות, מספר גדול של ילדים ומשפחות אשר חיים מתחת לקו העוני ועוד נושאים רבים אשר העמוד הקצר הזה לא יוכל להכיל. עם זאת, עם כל הקושי, המלחמות הצבאיות, הבטחוניות, הכלכליות, החינוכיות, הדתיות, העדתיות והמלחמות הקטנות והיומיומיות של כולנו, חשוב לזכור, שיחד עם כל זה-יש לנו מדינה. מדינה שהרבה מאוד אנשים יקרים לחמו למענה ונפלו באדמתה. מדינה שהרבה מאוד אנשים יקרים פעלו שנים על גבי שנים ללא הפסקה, למען הקמתה. ולצד הקשיים והדברים הנוראיים, יש לנו המון סיבות לגאווה. אני לא מתיימר להטיף בנושא ציונות. לא רוצה, לא מתאים וגם יש רבים שיכולים לעשות זאת טוב ממני, אך בכל זאת בחרתי לכתוב לכם את הדברים ולשתף אתכם בתחושותיי, מסיבה אחת מרכזית: אני יודע שחלק גדול ממאזיניי ומהקוראים והכותבים כאן צעירים וחלק מדור העתיד של המדינה הזאת. לכן חשוב, למען כולנו, גם אם זה בפינה קטנה בלב, לזכור את אלה שנפלו למען המדינה הזאת ובמקביל להסתכל קדימה עם המון גאווה. בכל השנה. חג עצמאות שמח! אוהב אתכם! מוטי פרנסיס.
חברים יקרים, ישנם ימים קשים מאוד במדינתו. אחד הימים הקשים, אם לא הקשה והעצוב ביותר, הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. כבן לאם ממשפחה שכולה, מדי שנה אנחנו מגיעים להר הרצל, לקבר של דודי, מוטי ארגמן-תורג'מן ז"ל, על-מנת להדליק נר זיכרון ולהתייחד עם דודי, שנהרג במהלך שירות המילואים. בן 27 היה במותו והשאיר אחריו אישה ובת בת שנה. כשדודי נהרג הייתי ילד קטן ולצערי אני לא ממש זוכר חוויות עימו. תמונותיו שנמצאות בכמה פינות אצלנו בבית, מזכירות לי את האיש היקר שנלקח מאיתנו. ככל שהזמן מתקדם והשנים עוברות, אני מתבגר ויום הזיכרון הופך ליום קשה יותר. ככל שאני צועד קדימה, אני מבין יותר את מהות ומשמעות היום החשוב הזה. כאלה אנחנו, באופן טבעי, כשמתבגרים מבינים יותר (בערבון מוגבל כמובן) את משמעות המילה מוות, משמעות המילה זיכרון, מהו כאב וכו'. ככל שמתבגרים גם מבינים כמה המשפט "במותם ציוו לנו את החיים" נכון, עצוב ומצמרר. משפט זה מקשר אותנו, בקושי רב אך מתקבל על הדעת לדעתי, אל יום העצמאות של מדינתו. יום שעם השנים הופך להיות חשוב הרבה יותר מהשנה הקודמת לו, ולו בגלל התחושה הקשה שלנו כעם - התפוררות, פילוג, פיזור ועוד מילים אשר מתארות את החיים במדינה בשנים האחרונות, אשר משום מה, ישנה תחושה, שהולכים והופכים קשים יותר. שילטון רבוי בשחיתות, מספר גדול של ילדים ומשפחות אשר חיים מתחת לקו העוני ועוד נושאים רבים אשר העמוד הקצר הזה לא יוכל להכיל. עם זאת, עם כל הקושי, המלחמות הצבאיות, הבטחוניות, הכלכליות, החינוכיות, הדתיות, העדתיות והמלחמות הקטנות והיומיומיות של כולנו, חשוב לזכור, שיחד עם כל זה-יש לנו מדינה. מדינה שהרבה מאוד אנשים יקרים לחמו למענה ונפלו באדמתה. מדינה שהרבה מאוד אנשים יקרים פעלו שנים על גבי שנים ללא הפסקה, למען הקמתה. ולצד הקשיים והדברים הנוראיים, יש לנו המון סיבות לגאווה. אני לא מתיימר להטיף בנושא ציונות. לא רוצה, לא מתאים וגם יש רבים שיכולים לעשות זאת טוב ממני, אך בכל זאת בחרתי לכתוב לכם את הדברים ולשתף אתכם בתחושותיי, מסיבה אחת מרכזית: אני יודע שחלק גדול ממאזיניי ומהקוראים והכותבים כאן צעירים וחלק מדור העתיד של המדינה הזאת. לכן חשוב, למען כולנו, גם אם זה בפינה קטנה בלב, לזכור את אלה שנפלו למען המדינה הזאת ובמקביל להסתכל קדימה עם המון גאווה. בכל השנה. חג עצמאות שמח! אוהב אתכם! מוטי פרנסיס.
