משהו מוזר קורה לי לאחרונה לגבי

[רוייקו]

משהו מוזר קורה לי לאחרונה לגבי

בתפיסה שלי את האוכל. כל פעם שאני רעב, אני באמת מנסה כמה שיותר מלכתחילה לארגן כמות קטנה, אבך קורה גם שהמנה שאני מקבל (נגיד שווארמה, פלאפל - חצאי מנות, כמובן) או כל מזון שפוי אחר, בחוץ או בבית, ואז כשאני מתחיל לאכול, תיכף אני מתמלא (מכמות קטנה ביותר) ואני כל כך מתענה מתחושה חונקת ממש. אני מרגיש שאני לא רוצה לאכול עוד לעולם. כיאילו שאכלתי טמפונים שהתנפחו במגע עם נוזלים ומאיימים לפוצץ לי את הקיבה. במצב הזה אני יושב אומלל מול 90 אחוז מהמזון שנותר לי מול העיניים, חנוק מהכמות ולא מסוגל לראות עוד את האוכל. לא יכול !!! ואז אני זורק את האוכל כמות שהוא. אני פשוט לא חושב קדימה אלא מה שאני מרגיש כרגע. לא מסוגל לחשוב שהאוכל יכול להשאר לאחר כך. מפריע לי לזרוק אוכל, אבל אני לא יכול פסיכולוגית להשאיר אותו לאחר כך כי כואב לי באותו רגע ואני מרגיש מלא - מפוצץ עד אפס מקום. מה דעתכם על המוזרות הזו ?

 

[רועי_15_רחובות]

רועי הלוואי עליי

 

[מירי,]

לזרוק! לזרוק! לזרוק!

כאמא לשניים אחת הבעיות שלי היא שלא זורקים אוכל... תמיד הייתי אוכלת את מה זהם משאירים "חבל לזרוק" - זו טעות! לא אוכלים , זורקים! כאשר אתה רעב הכן לעצמך מנה יותר קטנה ממה שנראה לך , ואולי היגיע הזמן לוותר על שווארמה ופלאפל... אני לא יודעת איך אפקט הניתוח שלך - הרי הוא הרבה יותר קיצוני משלי , אבל אני חושבת שאתה פשוט רעב בעיניים או בראש ולכן מתחיל לאכול ואז הקיבה מלאה מיד, נסה לאתר מתי אתה רעב באמת ומתי זה רק הראש...

 

[רוייקו]

אני יכול לאכול מהכל, אבל בכמויות

קטנות. הכמויות הקטנות נישמרו כמעט כמו שהן מאז הניתוח. אני משתגע מהכמויות הקטנות, אבל מתנחם בכך שאני אוכל כל שעתיים-שלוש. אני רעב מהר מאוד אבל מסוגל לאכול רק מעט. לגבי שוורמה: קורה שאני בעיר ומאוד רעב. אני לא ניגש לקנות שווארמה או פאלאפל כדרך שיגרה, אבל קורה לעיתים אבל אז אני לא מסוגל לאכול יותר מחצי של חצי, כלומר, אני בקושי מכניס רבע מנה. גם כשאני מזמין מנה כזו אני מבקש לא להכניס שום דבר לפיתה פרט לבשר וחומוס. אין לי מקום גם לסלטים או צ´יפס. אני מרשה לעצמי לאכול מהכל כי אני יודע שאני מקצץ בהרבה דברים אחרים. למשל, אני לא נוגע בשתיה רגילה עם סוכר אלא בדיאט. תמיד דיאט. אם אני אוכל משהו משמין אני משתדל לקחת כזית ולחלק לכולם. העיקר שלא לזלול אוכל משמין. רזיתי שני קילו תוך חודשיים. המישקל שלי עומד היום על 67.5 קילו, אבל אני עדיין מתוסכל מה 7 העודפים.

 

[gal33]

רוייקו, ראשית הייתי מנטרלת סיבה

פיזיולוגית. הרי עד כה היית אוכל כמות כזו. נשמע לי מאוד מוזר שהיא צונחת ב- 90%. 25%, אפילו חצי עוד אפשר להבין, אבל 90%? אתה מתאר תחושות פיזיולוגיות קשות, ולפני שמסיקים מסקנות יש לערוך בדיקות, לדעתי.

 

[רוייקו]

גל, כניראה לא הסברתי עצמי טוב

אני מסוגל לאכול כמעט את אותה כמות שאכלתי אחרי הניתוח, כשעוד היה טרי. בעצם .. כשאני חושב על הכמויות שאכלתי אחרי הניתוח.. הןהיו כאלה זעומות. הייתי מסוגל אז לאכול שני קרקרים. מעבר לזה הייתי פשוט מקיא. מבחינת נוזלים לא הייתי מעולם מוגבל וכנ"ל לגבי מזון רך או נוזלי. התכוונתי שאני לוקח מנה "רגילה", כזו שבנאדם רגיל לוקח, אבל אני לא יכול להמשיך, אחרי שאני לוקח שלושה ביסים. פה זה ניגמר. הבעיה היא לא הכמויות - שאליהן התרגלתי מזמן, אלא למצב הזה שאני לוקח את האוכל, מייד אחרי שאני ניסתם (אחרי שלושה ביסים) וזורק אותו לפח. ניפטר ממנו באופן טוטאלי, בלי יכולת להתחרט. לזה התכוונתי שאני מתנהג מוזר. זו תופעה חדשה עבורי שאני מכיר אותה חצי שנה, בערך. זהו. לזה התכוונתי.

 

[gal33]

זה לא מוזר, זה המצב הרגיל.

אנחנו השמנים מתנהגים אבנורמלית בכך שאנו אוגרים ושומרים לאחר כך, או לא מוותרים ומחכים עד שיתפנה שוב טיפה מקום וממשיכים לאכול גם אם לא רעבים. אם נסתכל על רזים מסביב, אולי הם לא זורקים, אך זה מפני שהם מראש לוקחים כמות מתאימה להם, ולא יותר ממנה. אם הבנתי נכון הפעם זה נשמע לי נפלא! זה כמו שבעל שיער ארוך מסתפר ואז במשך כמה חפיפות הוא ממשיך לקחת את אותה כמות גדולה של שמפו, למרות שמספיקה רבע כמות, עד שהוא מתרגל להקטין את הכמות. הלוואי וזה היה כה פשוט באוכל. באוכל, לא לוקח לנו כמה ארוחות בשביל לשנות את הכמות, אלא הרבה יותר מזה, לצערי... נראה לי שכל שנותר הוא ללמד את העיניים לקחת פחות. במקרים בהם לא ניתן כמו פלאפל, הרי לא ניתן לקנות רבע מנה, אזי עדיף ל ז ר ו ק!! אני יום יום, ארוחה ארוחה, ביס ביס, נאבקת בעצמי לא לאכול דרך העיניים, אלא להרגיש את הגוף, ולהפסיק בזמן. הרי כל הבעיה היא מנגנון הרעב-שובע המקולקל מזה שנים ארוכות. כך שזה נשמע לי דווקא כמו שינוי התנהגותי מבורך. יש לי פתרון מצויין עבור האוכל המבוזבז, חלק אותו לכלבים וחתולים שגרים ברחוב.

 

[רועי_15_רחובות]

אנחנו ..........

השמנים אוכלים עם העיניים

 

[עדי.פ]

מאז הניתוח כל פעם שאני מחזיר חצי

צלחת מלאה במסעדה שואלים אותי המלצרים תמיד בדאגה אם הכל היה בסדר . או במקרים מסוימים אפילו שואלים אותי מה לא היה בסדר עם המנה

לך תסביר להם שהיה מצוין אבל הרבה מעבר לקיבולת. בתור אחד שתמיד גמר הכל מהצלחת זה די נחמד להחזיר מנות חצי מלאות בצלחת. חוץ מזה הרעיון עם החתולים ממש מצוין, אני כבר חודש מטפח משפחת חתולי רחוב בחצר והם משגשגים מהעודפים מהצלחות שלי

 

[רועי_15_רחובות]

בסוף יצטרכו לעשות

לחתולים lapband או srvg

 

[שלגיה**]

רוייקו ,נראית לי מוזרה השאלה שלך???

כי לא כל כך ברור לי אם אתה שואל? מציג את המוזרות בעיניך או מגדיר את מה שקורה לך ורוצה לקבל חוות דעת? כי אחרי כל כך הרבה ניתוחים שעברת...שנים שאתה מעורב בכל הנושא,מסייע לכל אחד בשאלות ובתשובות מיומנות ,אתה מציג כאילו "קורה לך משהו מוזר" שאתה אוכל 2 ביסים ולא יכול יותר? נראה לי מוזר ביותר מה פשר הענין?

 

[gal33]

שלגיה, תראי בתשובה שהוא ענה לי,

הבעיה היא לא הכמויות, אלא זה שהוא מיד לאחר מכן זורק את האוכל ולא מסוגל לשמור אותו ליותר מאוחר כשיהיה רעב שוב.

 

[רוייקו]

שלגיה, אני מדבר על התהליך הפסכולוגי

שעברתי ברור לי שמשהו השתנה אצלי בתפיסה שלי את האוכל.. אני טוען שאני זורק את האוכל אחרי כמה ביסים כיאילו שאני לא אהיה רעב איי פעם. זה מוזר כי תמיד, כשמן, הייתה לי תפיסה כיאילו אני חייב לאכול שמא יחסר אחר כך. חדש לי בחצי שנה האחרונה שאני זורק את האוכל כיאילו לא אזדקק לו יותר. זה ניראה לי קצת לא מוסרי לזרוק אוכל ואולי התנהגות קצת לא שיגרתית, אז שיתפתי אתכם.. ההודעה הייתה פחות שואלת ויותר מספרת.

 

[lir42]

רוויקו יקר

זה לא מוזר! זו הכוונה של הניתוח לאכול מעט לאט אני מבינה את הקושי של לזרוק אוכל ואני רק בתחילת התהליך אני סך הכל 3 שבועות אחרי ניתוח מה שמותר לי לאכול ואני לא מסוגלת אני פשוט זורקת עם כל הקושי בכך ממליצה לך גם לעשות זו אתה לא יודע איזה תחושה נהדרת זו לנצח את האוכל תחשוב על כך לירי

 

[רוייקו]

רק בשנה האחרונה אני מרגיש בשינוי

מהותי שעברתי בעצם בשנים האחרונות... למרות שאת התהליך הכירורגי התחלתי לפני 4 שנים, רק לפני שנתיים, בניתוח שהביא אותי לשינוי אמיתי, רק אז השתנתי מקצה לקצה גם בתפיסה שלי את האוכל. אמנם אני רעב לעיתים קרובות, אבל אוכל שפוי. משתדל לשמור. בהחלט יש בי תחושת הישג. עובדה שאני משתף.

 

[שלגיה**]

רויקו יקירי ../images/Emo23.gif

עכשיו הבנתי. אני מכירה אותך כבר יותר משנתיים (מאז הקמת "השמנה והרזייה " בIOL ואני לא רגילה להודעות שלך מהסוג הזה,אני נורא שמחה שחל בך דווקא השינוי הזה. מה שאכלת,התנהגת לגבי האוכל לפחות 20 שנה (הרגלים מהבית וכו´) אי אפשר לשנות מיד לאחר הניתוח ואתה ההוכחה הכי טובה שהניתוח צריך להעשות בראש ע"י המנותח עצמו. בפעם הראשונה שראיתי אותך (במפגש הראשון שהיה ביטבתה עוד עם מירי מאו.איי..חשבתי לעצמי..וואו איזה כיף לו הוא רזה..נגמרו לו הבעיות עם האוכל,אין לו שום התמודדות עם האוכל שהוא אוכל כי הוא רזה. טעות היתה בידי,כי ההתמודדות אל מול האוכל היא לכל החיים. מצטערת שלא הבנתי אותך בתחילה. אתה צריך להיות גאה בהישג הזה ובשפיות הזו של אכילה שרק בודדים מגיעים אליה למרות הצעד הכי קיצוני שנקרא ניתוח. להשתמע שלגיה

 

[רוייקו]

אולי אני מושפע מהאהבה ... אני כל כך

מאוהב... כל כך מאוהב שהחלפתי את הרעב באוכל ברעב רומנטי.

 

[רועי_15_רחובות]

../images/Emo8.gif

 

[חושבת ותוהה]

כמה טוב לשמוע על האהבה שלך וכמה

טוב עושה לך. שתמיד תהיה לך אהבה ובשפע ושתמיד תהיה מאושר ובריא מכל הלב חושבת ותוהה

 

[רוייקו]

תודה רבה