משהו נחמד...

[songoffreedom]

תודה...

 

[songoffreedom]

משהו נחמד...

לפני שנה הייתי במצעד הגאווה וחילקו שם גיליונים של קל"ף (קהילת לסביות פמניסטיות) ולא מזמן טרחתי לקרוא את הגיליון הזה ומצאתי סיפור קצר ונחמד של מישהי שרשמה אז בגלל שאני אהבתי אותו חשבתי לשתף אותכן... מקווה שתהנו צ'או

 

[songoffreedom]

הנה..

פעם בשנה פעם בשנה בכל 3 לחודש דצמבר, אני חוזרת לבית שלך. אני לא עולה חס וחלילה אני כבר לא בטוחה שאת גרה שם בכלל אבל אני בכל זאת נוסעת. מצחיק, עברו שבע שנים מאז שעזבת אותי ולמרות שאני עושה את הדרך לביתך רק פעם בשנה אני לא שוכחת אותה. וכל שנה היא גורמת לי להרגיש בת שבע עשרה שוב . לפני שאני מגיעה אליך אני עוצרת בקיוסק השכונתי. כמה סיגריות קניתי לך שם...המוכר עדיין אותו מוכר, רק קצת יותר אפור,קצת יותר עצבני ואם תשאלי אותי גם קצת יותר נמוך. "אל אם לייט" אני מבקשת. כמו שהיינו מעשנות אז. הוא מושיט לי את החפישה, לא זוכר אותי כמובן. שכנעת אותי לעשן במצעד הגאווה הראשון שצעדנו בו יחד. בין כל הרעש והצבעים, בין כמה שפתאום לא היה איכפת לי מי יראה ומי ידע,הושטת לי סיגריה , כאילו אמרת "הגעת לבגרות". אני נכנסת לאוטו לבי מתחיל לפעום מהר יותר אני מכירה את ההרגשה הזו.מתניעה ונוסעת אלייך. ימינה ימינה שוב ימינה והגעתי. מכבה את המנוע. אני מסתכלת למעלה.חושך במה שהיה פעם החדר שלך.הבית נראה מוזנח..לא כמו שבע שנים כשרק עברתם אליו.בחנייה שלכם אין מכונית. איך אהבתי ושנאתי את החדר שלך בו זמנית .אהבתי אותו כי הוא סימל אינטימיות,את הפעם הראשונה שנשקת אותי,את הערב בו הצעתי שניהיה יותר מחברות טובות אם-את-יודעת-למה-אני-מתכוונת, את שאריות הצ'ולנט שאמא שלך הייתה מכינה ושהיית מגניבה אלי בלי שהיא תראה. אבל הוא סימל גם את ימי שבת בערב , את השעה האחרונה לפני שחוזרים לצבא לעוד מי יודע כמה ימי געגוע, את רעש המפתח בדלת שלך הננעלת מאחורי,כמו אומרת "להתראות.מקווה לראותך שוב". מישהו עומד ליד המעלית שלכם. מישהי.אולי אמא שלך ,אני לא בטוחה.מעניין אם הייתה מזהה אותי אחרי כל הזמן הזה.מעניין מה הייתה אומרת אם כן. איך עברה לה שעה מאז שהגעתי? הזמן עובר מהר שנהנים. וגם כששוקעים במחשבות. מתניעה יוצאת מהרחוב שלך.לעזאזל אני מתגעגעת אליך כמו שהייתי באותם ערבי מוצאי שבת,אחרי שהיית נותנת לי נשיקה שהייתה אמורה להחזיק אותי שבוע. ברדיו יש רק שירים מעצבנים,קופצניים.למה יש מוזיקה טובה במדינה הזאת רק אחרי אסונות. כשהיינו יחד דווקא לא היה איכפת לי כשהיו שירים כאלה ברדיו. היינו מגבירות אותו,פותחות את החלונות ונותנות לכל העולם לשמוע למה אנחנו התאומות האבודות של מדונה. נוסעת...מחלף ראשון,שני,שלישי,ושלי.לא פונה,ממשיכה לנסוע. לא בטוחה לאן,אבל בעצם אולי כן. אני ממשיכה צפונה,עוברת את כל היישובים הקטנים נוסעת בכביש החשוך לזיכרון יעקוב ועולה על ההר. אני נוסעת למקום ההוא שאז שמנו בו את המכונית ועשינו אהבה בפעם הראשונה. לא הייתי שם מאז.עולה עולה מרגישה את הדם בעורקים שלי מתחיל להתחמם. הגעתי.מחנה. העור על הידיים מתוח למדי הוא רוצה לגעת בך.איך נראה הגוף שלך היום? נושמת נשימות עמוקות, מריחה את מה שהיה פעם. האצבעות מתחילות לטייל על הירכיים למעלה, למטה ,למעלה. מתחיל להיות מביך ואני נזכרת שאני לבד. מכבה את הרדיו, נשענת אחורה .אחת אחת פותחת את הכפתורים בג'ינס שלי. חולמת אותך נזכרת,רוצה,כואבת,בואי אלי. אני מרגישה את עצמי מרגישה שהגוף שלי כולו רוצה אותך,ולא רק הנפש ,ממששת. זה נעים ומבלבל ומשכר אותי,אני יושבת באוטו ונדלקת מהזיכרונות מהאצבעות שלי שיודעות בדיוק מה לעשות, מתי לאט ומתי מהר , מתרגשת יותר ויותר ויותר ויותר ו... בבת אחת אני מבינה מה אני עושה ולמה זה אובססיבי ולמה אני אוהבת אותך עדיין ולמה לא הודיתי בזה עד עכשיו ולמה החיים שלי נראים ככה ולמה לא התאהבתי כבר שבע שנים. אני מרימה את הפלאפון ובידיים רועדות מחייגת את המספר שלך .לא שכחתי אותו.שיט שיט שיט ...מה אני עושה.מה אני צריכה את זה בכלל. "הלו" עונה לי קול של בחור צעיר.לא יכול להיות.אני מבקשת אותך.הוא קורא לך,נראה לי שזה אח שלך וסתם נבהלתי. "הלו" את עונה אין לך מושג מה הולך ליפול עלייך. "היי זאת..."אני אומרת. "ליה" את ישר מזהה. מפחיד אותי לדבר איתך כאילו זו הפעם הראשונה אי פעם שאנחנו מדברות.הולך בסדר,את נשמעת כאילו את אפילו אולי קצת שמחה שהתקשרתי. "יש לי דירה בגבעתיים עכשיו" את אומרת .שקט מקפיא."בא לך לבוא אולי?" אני מגמגמת שכן ורושמת את הכתובת .נעשה לי חם חם יותר ויותר ככל שאני מתקרבת לרחוב, לבית,לדירה לדלת,והנה את. איך התיימרתי לזכור כמה שאת יפה.בלי לומר מילה את מצביעה על הספה יש שם שני ספלי קפה.אני מתיישבת, מרגישה את זה שהייתי באוטו כמה שעות רצופות. אף אחת מאיתנו לא מדברת. אני לא יודעת מה עובר עליי ,מרגישה בת 17 ובת 50 גם יחד,רוצה אבל לא בטוחה שזוכרת איך. הידיים שלי בוערות אלייך אני מכבה אותן בדרך היחידה שאני מכירה .נוגעת בלחייך. כמו חשמל עובר בי כמו סוללה שחכתה כל כך הרבה זמן להיטען ועכשיו היא מפעילה מנוע שוב. את מחזיקה את ידי אבל לא מורידה אותן מלחייך. את מתקרבת אליי אנחנו מתנשקות.את קמה אני איתך הולכות לחדר השינה עדיין בלי מילה את מקלפת ממני שבע שנים של תשוקה וערגה ובדרך גם כמה בגדים, ואני מורידה ממך את בגדיך,כמו מגלה מתנה יפה. אנחנו שוכבות פעם זו על זו ופעם אחרת. עולות יורדות.ידיים בכל מקום בלי בושה אנחנו כבר ילדות גדולות. את רטובה כמו שאני לא זוכרת בכלל, הפטמות שלך מזדקרות אלי אני נאנחת ,את בתוכי אני בתוכך שוב,שוב,שוב, מסביב ,מלקקת,אני נוטפת זיעה ,ספק שלי ספק שלך ,לא מאמינה מה קורה לי ,מחכה להתעורר מבינה שגם את התגעגעת אלי כל הזמן הזה. הרבה זמן עובר ואנחנו נרגעות.שוכבות על הגב זו לצד זו מתנשפות. הלב שלי פועם חזק מאוד,אני לא מצליחה לשמוע שום דבר חוץ ממנו,מקווה שאת לא שמה לב. מפחדת להיסתכל לכיוון שלך. ככה אנחנו שוכבות ושותקות ובסוף את נרדמת. אני קמה מהימיטה חם לי מדי מוזר לי בין הסדינים הללו אני הולכת בשקט לסלון נעמדת מול החלון פתוח רוח לילה קרה מלטפת אותי מבולבלת כמוני. אני מסובבת אליה את גבי ומסתכלת על החדר. הרוח הנעימה בעורפי אני אוהבת קור וחושבת איזו דירה גדולה יש לך. פתק קטן מתעופף מהשידה שליד הדלת מהרוח שנכנסת מאחורי. אני פוסעת בשקט מרימה אותו ומסתכלת לשניה. "במשמרת לילה.אחזור בבוקר. אוהבת" יש לי סחרחורת אני נופלת על ברכי רוצה לצעוק לא מאמינה לא שוב. מה עשית לי? אני צועקת בדממה מוחלטת את ישנה לך לא יודעת בכלל מה קורה בסלון. מה היית עושה אם היית יודעת. אני מתלבשת מהר הזיעה כבר יבשה לה ואיתה גם אני. שמה את התיק וניגשת לדלת. מביטה מבט אחרון סביב הדירה שלך,יודעת שלא אשוב לפה. וגם לא לבית הוריך. על השולחן יש שתי כוסות קפה מלאות שהתקררו. סוף כל הזכויות שמורות לליה לוין ולגיליון קל"ף 2002

 

[שׁזִיף]

נחמד../images/Emo70.gif../images/Emo45.gif

 

[b l a n k e t]

אוףף סוף מעצבן.. ../images/Emo10.gif תודה בכל מקרה!