כבר שנים שאני מקבלת זריקות
נוראדרנלין במקום אדרנלין, בעיקבות דפיקות לב מהירות שחוויתי פעם מזריקה רגילה אצל רופא שיניים. כמעט והתעלפתי במרפאה. גם כשעברתי ניתוחים רגילים הקפדתי שהמנתח והמרדים ידעו על כך, ולא יתנו לי אדרנלין. לי זה ממש מסוכן, אני עלולה לקבל דום לב. אני רושמת את כל החומרים שמסוכנים לי ובדרך כלל נושאת אותם בתיק. בית חולים הוא מקום מסוכן עבורי. כי המינונים שהם נותנים זה עבור חולים רגילים. וגם משום שאני נוטה לפתח סימפטומים קשים למחלה הכי פשוטה. מצאתי שתופעה זאת מבלבלת את הרופאים, וזה גורם להם לרשום מינון יתר, שעבורי זה ממש מסוכן. לכן אני גם נזהרת מרופאים, לא בגלל שהם "לא טובים" אלא משום שרובם לא מבינים את ההתנהגות של המחלה שלנו. זה כולל גם רופאים לא קונבנציונלים. הכי אני נזהרת מהומיאופטיה. אם למשל תרופה רגילה לא טובה לי, אני מפסיקה לקחת אותה מיד. ואז הכל עוברוכמעט שלא נגרם נזק. בתרופות הומיאופטיות אי אפשר לעשות את זה. בייחוד בהומיאופטיה הקלאסית. כי ברגע שבולעים את הרמדי האחד והיחיד. ההשפעה שלו תהיה לטווח ארוך מאוד (עד שנה ויותר)ואי אפשר לבטל את זה. אם התרופה ההומיאופטית לא מתאימה, אי אפשר לעצור את הנזק. בעבר נעזרתי בהומיאופטיה לא קלאסית, שאין לה השפעה לטווח ארוך, שמאוד הועילה לי בדלקות של הסינוסים, אבל לא שיפרה את שאר הסימפטומים. כנ"ל לגבי דיקור במחטים, שלהם יש גם השפעה לטווח ארוך מנסיוני המר( שיבוש המינון של תרופות לתת פעילות בלוטת המגן, לקח לי שנתיים לחזור לאיזון כולל שני אישפוזים בבית חולים לאיזון לחץ דם משתולל כתוצאה מהדיקור). לגבי דיקור אני חייבת לציין שיש כאלה שזה מאוד עוזר להם. ולכן כל אחד חייב להכיר את גופו. אני באופן כללי נוטה יותר להעזר בכל מיני שיטות שיש לי שליטה עליהם. כגון כושר גופני, אכילה נכונה, הרפיות, מתיחות, שינה יעילה בלילה מקלחות חמות. והתעסקות בדברים שגורמים לי הנאה. אני מאמצת בחום את תפוז כבית השאנטי. תמונה של בית השאנטי שלי בקרוב. יום טוף מירה.