אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
משהו נתקל בספר "אולי ראית ילד כזה"
- פותח הנושא keren1
- פורסם בתאריך
ראיתי... ספר מקסים
באמת חסרים ספרים טובים שעוסקים בחווית התאומות... הספר של נירה בראל מקסים - מספר על ילד תאום שהלך לאיבוד - וכשמחפשים אותו הולכים עם אחיו התאום ושואלים את כולם ראית ילד כזה??? מתוק מתוק!!! וגם חכם. ראיתי עוד ספר על תאומים שאני לא זוכרת את שמו - הספר שהשאיר לי טעם רע בפה - ככה שמיד שכחתי אותו... הסיפור על תאומים שהכל עושים יחד... בלי שום רעיון ובעצם בלי סיפור - בשביל סתם לתאר מה תאומים עושים - אפשר לפתוח את האלבום לא צריך לקרוא מספר. ענת
באמת חסרים ספרים טובים שעוסקים בחווית התאומות... הספר של נירה בראל מקסים - מספר על ילד תאום שהלך לאיבוד - וכשמחפשים אותו הולכים עם אחיו התאום ושואלים את כולם ראית ילד כזה??? מתוק מתוק!!! וגם חכם. ראיתי עוד ספר על תאומים שאני לא זוכרת את שמו - הספר שהשאיר לי טעם רע בפה - ככה שמיד שכחתי אותו... הסיפור על תאומים שהכל עושים יחד... בלי שום רעיון ובעצם בלי סיפור - בשביל סתם לתאר מה תאומים עושים - אפשר לפתוח את האלבום לא צריך לקרוא מספר. ענת
אז הנה משהו שכתבתי פעם ../images/Emo9.gif (ארוך)
פרק עשירי: ההבדל הקטן ככה זה כשיש שניים, זה קשה לפעמיים פעמיים… אני מודה שאני נמסה כל פעם שהן מתחבקות או שאחת לא מוכנה לקבל סוכרייה אחת כי היא צריכה נוספת בשביל אחותה או כשהן מחפשות אחת את השניה בבוקר, איך שפותחים את העיניים או כשאני מגלה שאחת המציאה לשניה שם חיבה או שהן מתפקעות מצחוק מבדיחה "פרטית" או כשאני מחבקת את שתיהן וחושבת כמה ברת מזל אני!!!!! אבל אני גם מודה שיש רגעים ש… איך שכתבה לי פעם חברה, אמא לתאומות גם היא: אחת בוכה, השניה מצטרפת אחת מרביצה, השניה נושכת אחת מדפדפת בספר נחמד השניה רוצה את אותו האחד אחת חושבת שזה מצחיק למרוח ספגטי בשערות והשניה בהשראתה עושה את אותן שטויות זו רצה לצד אחד וזו לצד שני ולאיפה אני ארוץ? תסבירו לי! אחת מתיישבת על אמא, השניה מטפסת אחת מושכת לאמא בשערות, השניה מצטרפת אז בעצם למה אני מקטרת? הנה הן עושות משהו בלי מריבה מיותרת... יום שבת בבוקר, הטיול הרגיל בשכונה עם הקטנות שלנו. שתים? כן שתים! תאומות! בעלי ואני דוחפים את העגלה (במקרה של תאומים זה לא שיתוף או שטיפה אלא שיתוף או טביעה) וכמובן שבשעות הבוקר המוקדמות הללו (או ליתר דיוק – השחר), היחידים שנראים ברחובות הם... כן, כן, ניחשתם טוב, הורים מנומנמים מאחורי עגלות עמוסות ילדים. פה ושם מוגנבים מבטי הזדהות בין ההורים בנוסח "באותה סירה, אה?" ושאר זמננו מחולק בין "תעזבי אותה, זה לא יפה למשוך בשיער!" או "תוציאי את האצבע מהעין של אחותך!" ככה אנחנו מתגלגלים לאיטנו וברדאר המיוחד אנחנו קולטים אותם... מחליפים חיוכים. עוד זוג תאומים. מתקרבים. בעלי פונה לאב שמולו בשותפות גורל חגיגית: "אחלה אחי,נכון?" "כן" עונה לו האב המסור והרדום. "באמת" מוסיף בעלי (האם אני שומעת סימן שאלה בסוף דבריו?) "טוב נו..." אומר האב (גם הוא קלט את סימן השאלה) "להיות לגמרי כנה אתכם? ברור שקשה." "נכון" מחזק אותו אישי היקר, ששמח להחליף סוף סוף חוויות עם מישהו שמכיר את הסיטואציה על בוריה "אבל גם מדהים, נכון?" "בני כמה?" אני מתערבת למראה עולליו הנעים בעגלה בחוסר מנוחה. הוא מספיק לענות לי כשאשתו מגיחה מאחור מנפנפת עם מוצץ ביד "אוף, בסוף מצאתי אותו, הוא העיף אותו... סליחה, שלום!" היא מבחינה בנו ומעיפה מבט לעגלה תוך חיוך שמעיד על שותפות. "זה רק הולך ומשתפר" אני מנסה לנחם ממרום ניסיון עתיר-חודשים "אחרי שהם מתחילים להיות יותר עצמאיים..." ואני פורשת לפניה את כל ההבטחות ששמעתי מהורי תאומים אחרים… מה בסך הכל ההבדל? – ישאלו עצמם הורי היחידאים. ההבדל הקטן! תנו לי להדגים: מגיעים לקחת את הזאטוטות מהגן. את מי לחבק קודם רק אלוהים יודע... אחת מסרבת לנעול סנדלים. השניה כבר עם היד על ידית הדלת. אני קוראת לה לחזור והיא נשמעת (תודה לאל). אני מנעילה לאחת את הסנדלים למרות מחאותיה ומנסה להסביר לשניה למה היא מוכרחה להפסיק למשוך לי בשרוול, אופססס... היא נפלה. בכי קורע לב וכמובן שאמא מתפנה לחבק, לנשק ולנחם. בינתיים השניה בורחת עם סנדל אחד על הרגל ואחד ביד. אני מנסה לרדוף אחריה תוך תחינה, מיותר לציין שהשניה לא מוכנה לרדת מהידים... אופססס, גם האחת נפלה. שוב בכי קורע לב ואמא לוקחת על הידים ומנחמת. טוב, שתיהן עלי, הגב בזבל. עכשיו מי יביא את השקית עם הבגדים המלוכלכים ואת הנעל השניה? תודה לגננת. עכשיו החוצה לתרגיל הכניסה לאוטו בלי שבדרך אף אחת לא תמרוט לי את השיער/תכווצ´ץ´ לאחותה את הפנים/תרצה לרדת או חלילה תדרס! דוגמה אחרת – חברה מנסה לשכנע אותי ללכת איתה ועם הילד שלה לגן שעשועים. "אבל מה אכפת לך יהיה כיף, הם ישחקו ואנחנו נקשקש." האמנם? יש לי צמרמורת רק מלחשוב על זה - אחת מנסה להתגלש עם הפנים כלפי מטה כשבדיוק אז השניה רוצה ללכת להתנדנד בצד השני של המתקנים וכמעט חוטפת את הנדנדה בראש... לא תודה, כבר הייתי! אבל אני חייבת להוסיף: נכון, זה לפעמים מוציא מהדעת וגורם לך לרצות להתחלק לשנים, אך בסופו של דבר מול כמות כפולה של נתינה ותסכול, הקרבה ועבודה עומדת כמות כפולה ומכופלת של קבלה, סיפוק, אושר ואהבה!!!!!!!!
פרק עשירי: ההבדל הקטן ככה זה כשיש שניים, זה קשה לפעמיים פעמיים… אני מודה שאני נמסה כל פעם שהן מתחבקות או שאחת לא מוכנה לקבל סוכרייה אחת כי היא צריכה נוספת בשביל אחותה או כשהן מחפשות אחת את השניה בבוקר, איך שפותחים את העיניים או כשאני מגלה שאחת המציאה לשניה שם חיבה או שהן מתפקעות מצחוק מבדיחה "פרטית" או כשאני מחבקת את שתיהן וחושבת כמה ברת מזל אני!!!!! אבל אני גם מודה שיש רגעים ש… איך שכתבה לי פעם חברה, אמא לתאומות גם היא: אחת בוכה, השניה מצטרפת אחת מרביצה, השניה נושכת אחת מדפדפת בספר נחמד השניה רוצה את אותו האחד אחת חושבת שזה מצחיק למרוח ספגטי בשערות והשניה בהשראתה עושה את אותן שטויות זו רצה לצד אחד וזו לצד שני ולאיפה אני ארוץ? תסבירו לי! אחת מתיישבת על אמא, השניה מטפסת אחת מושכת לאמא בשערות, השניה מצטרפת אז בעצם למה אני מקטרת? הנה הן עושות משהו בלי מריבה מיותרת... יום שבת בבוקר, הטיול הרגיל בשכונה עם הקטנות שלנו. שתים? כן שתים! תאומות! בעלי ואני דוחפים את העגלה (במקרה של תאומים זה לא שיתוף או שטיפה אלא שיתוף או טביעה) וכמובן שבשעות הבוקר המוקדמות הללו (או ליתר דיוק – השחר), היחידים שנראים ברחובות הם... כן, כן, ניחשתם טוב, הורים מנומנמים מאחורי עגלות עמוסות ילדים. פה ושם מוגנבים מבטי הזדהות בין ההורים בנוסח "באותה סירה, אה?" ושאר זמננו מחולק בין "תעזבי אותה, זה לא יפה למשוך בשיער!" או "תוציאי את האצבע מהעין של אחותך!" ככה אנחנו מתגלגלים לאיטנו וברדאר המיוחד אנחנו קולטים אותם... מחליפים חיוכים. עוד זוג תאומים. מתקרבים. בעלי פונה לאב שמולו בשותפות גורל חגיגית: "אחלה אחי,נכון?" "כן" עונה לו האב המסור והרדום. "באמת" מוסיף בעלי (האם אני שומעת סימן שאלה בסוף דבריו?) "טוב נו..." אומר האב (גם הוא קלט את סימן השאלה) "להיות לגמרי כנה אתכם? ברור שקשה." "נכון" מחזק אותו אישי היקר, ששמח להחליף סוף סוף חוויות עם מישהו שמכיר את הסיטואציה על בוריה "אבל גם מדהים, נכון?" "בני כמה?" אני מתערבת למראה עולליו הנעים בעגלה בחוסר מנוחה. הוא מספיק לענות לי כשאשתו מגיחה מאחור מנפנפת עם מוצץ ביד "אוף, בסוף מצאתי אותו, הוא העיף אותו... סליחה, שלום!" היא מבחינה בנו ומעיפה מבט לעגלה תוך חיוך שמעיד על שותפות. "זה רק הולך ומשתפר" אני מנסה לנחם ממרום ניסיון עתיר-חודשים "אחרי שהם מתחילים להיות יותר עצמאיים..." ואני פורשת לפניה את כל ההבטחות ששמעתי מהורי תאומים אחרים… מה בסך הכל ההבדל? – ישאלו עצמם הורי היחידאים. ההבדל הקטן! תנו לי להדגים: מגיעים לקחת את הזאטוטות מהגן. את מי לחבק קודם רק אלוהים יודע... אחת מסרבת לנעול סנדלים. השניה כבר עם היד על ידית הדלת. אני קוראת לה לחזור והיא נשמעת (תודה לאל). אני מנעילה לאחת את הסנדלים למרות מחאותיה ומנסה להסביר לשניה למה היא מוכרחה להפסיק למשוך לי בשרוול, אופססס... היא נפלה. בכי קורע לב וכמובן שאמא מתפנה לחבק, לנשק ולנחם. בינתיים השניה בורחת עם סנדל אחד על הרגל ואחד ביד. אני מנסה לרדוף אחריה תוך תחינה, מיותר לציין שהשניה לא מוכנה לרדת מהידים... אופססס, גם האחת נפלה. שוב בכי קורע לב ואמא לוקחת על הידים ומנחמת. טוב, שתיהן עלי, הגב בזבל. עכשיו מי יביא את השקית עם הבגדים המלוכלכים ואת הנעל השניה? תודה לגננת. עכשיו החוצה לתרגיל הכניסה לאוטו בלי שבדרך אף אחת לא תמרוט לי את השיער/תכווצ´ץ´ לאחותה את הפנים/תרצה לרדת או חלילה תדרס! דוגמה אחרת – חברה מנסה לשכנע אותי ללכת איתה ועם הילד שלה לגן שעשועים. "אבל מה אכפת לך יהיה כיף, הם ישחקו ואנחנו נקשקש." האמנם? יש לי צמרמורת רק מלחשוב על זה - אחת מנסה להתגלש עם הפנים כלפי מטה כשבדיוק אז השניה רוצה ללכת להתנדנד בצד השני של המתקנים וכמעט חוטפת את הנדנדה בראש... לא תודה, כבר הייתי! אבל אני חייבת להוסיף: נכון, זה לפעמים מוציא מהדעת וגורם לך לרצות להתחלק לשנים, אך בסופו של דבר מול כמות כפולה של נתינה ותסכול, הקרבה ועבודה עומדת כמות כפולה ומכופלת של קבלה, סיפוק, אושר ואהבה!!!!!!!!
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.