ואני הוא הילד הזה
New member
משהו על השפה שאנו מתבטאים כלפי עצמנו
רוצה לשקף לכם ברשותכם משהו של קורא מהצד /מבחוץ
במשך הזמן הקצר שאני כאן נחשפתי לעשרות הודעות. מטבע הדברים כמעט או כולם כואבות ומכאיבות.
לא בעניין של לחלק עצות, גם לא מומך לזה, (הגם שאני עצמי גם מטפל) בטח לא בפורמט כזה, אבל מרגיש שחייב לשתף אתכם, ואולי זה יביא תועלת ולו למישהו אחד/למישהי אחת וכבר יהיה בזה תועלת.
כוונתי לייחס שלכם כלפי עצמכם (אני אומר אתם, אבל לא ממשד בטוח שאני עצמי כבר נגמלתי לכך לחלוטין) בעיקר בכל מה שנוגע לשפה.
כן, ידוע ממחקרים שדווקא דיכאוניים מביטים בצורה כנה יותר וישירה יותר למציאות, ו"צולפים" במדויק יותר לגבי מצבה האמיתי מאשר אנשים בריאים/לא נוירוטים/לא דיכאוניים/לא פגועים.
אך גם לזה יש גבול.
קורא כל כך הרבה הודעות פה, שמעבר לקושי הנפשי האובייקטיבי לקרוא על כאבם של אחרים, כואב לי לא פחות הדרך, הלשון והסגנון שרבים מאתנו בוחרים להשתמש בה כדי להגדיר את...עצמנו או את ...מצבנו.
אלו מילים לא ראיתי כאן?
"אני אפס", "אני לא מסוגלת לכלום". "אני דפוקה". "אני רשע". "לא מגיע לי". "בחיים לא אצליח...", וזה רק קצה המזלג.
חברים, נרצה או לא נרצה, מעבר לקשיים האמיתיים שיש לכל אחד מאתינו, חובה לזכור – מילים יוצרות מציאות!
קחו את האדם הכי בריא, הכי מאושר, הכי שמח בעולם, וחייבו אותו לשנן מילים נוראות ומכאיבות על עצמו, ותמצאו אותו מהר מאוד מדוכא לחלוטין.
אז כן, על אדם להיות ריאלי.
אני לא מצפה שמי שכואב לו יתאר את זה דרך מילים שמחות ומאושרות ויקשור כתרי הצלחה, גבורה,יופי ואושר לראשו.
אבל בין לבין – יש דרך ארוכה.
לעתים, כדאי להתאמץ ולמתן מעט את השפה.
את כל הביקורת הקשות שלנו (ויש לנו כה רבות על עצמנו) אפשר לנסח בלשון פחות בוטה. ולצד אלה להוסיף גם מילים טובות. גם אדם בעמקי דכאונו, במעבה החושך של חייו, יהיה חייב להודות, אם יעז להיישיר מבט לראי שיש בו משהו, לפחות משהו אחד, גם אם קטן וזניח ושולי ולא חשוב לכאורה, שבו הוא טוב, שבו הוא יעיל, שבו הוא מוכשר, שבו הוא מוצלח. שבו לא באמת באמת כלו כל הקיצין.
אם נדע, ולו ברמת השפה וההסתגננות, למתן ולעדן מעט את השיח שלנו כלפי עצמנו, אני משוכנע, (ושוב, אומר זאת ממש מניסיון שלי וגם של אחרים) שהמצב ישתפר.
לא, לא מבטיח פה תרופות קסם (הגם שמי שיקרא את ספריו של אמיל קואה, המרפא האירופאי בתחילת המאה העשרים בננסי שפיתח לדרגת אומנות ושלימות את האוטוסוגסטיה, יכול לדבר ממש על קסם רפואי ומהיר), אבל בהחלט צפויה הקלה ולו מעטה.
והקלה בימים קשים ובמצבים קשים היא לא דבר שניתן לזלזל בו.
אני ממליץ פשוט לנסות.
והדרך, כתבו בצורה ספונטנית, ואח"כ תקנו. מיחקו מילים אכזריות די. גרמו למילים הרעות שלכם על עצמכם להיות מעודנות יותר, מכלילות פחות, והוסיפו להן גם כמה מילים טובות.
וזה יעזור. חייב לעזור. אני מבטיח.
תודה רבה על תשומת הלב שלכם וימים שמחים ומאושרים.
רוצה לשקף לכם ברשותכם משהו של קורא מהצד /מבחוץ
במשך הזמן הקצר שאני כאן נחשפתי לעשרות הודעות. מטבע הדברים כמעט או כולם כואבות ומכאיבות.
לא בעניין של לחלק עצות, גם לא מומך לזה, (הגם שאני עצמי גם מטפל) בטח לא בפורמט כזה, אבל מרגיש שחייב לשתף אתכם, ואולי זה יביא תועלת ולו למישהו אחד/למישהי אחת וכבר יהיה בזה תועלת.
כוונתי לייחס שלכם כלפי עצמכם (אני אומר אתם, אבל לא ממשד בטוח שאני עצמי כבר נגמלתי לכך לחלוטין) בעיקר בכל מה שנוגע לשפה.
כן, ידוע ממחקרים שדווקא דיכאוניים מביטים בצורה כנה יותר וישירה יותר למציאות, ו"צולפים" במדויק יותר לגבי מצבה האמיתי מאשר אנשים בריאים/לא נוירוטים/לא דיכאוניים/לא פגועים.
אך גם לזה יש גבול.
קורא כל כך הרבה הודעות פה, שמעבר לקושי הנפשי האובייקטיבי לקרוא על כאבם של אחרים, כואב לי לא פחות הדרך, הלשון והסגנון שרבים מאתנו בוחרים להשתמש בה כדי להגדיר את...עצמנו או את ...מצבנו.
אלו מילים לא ראיתי כאן?
"אני אפס", "אני לא מסוגלת לכלום". "אני דפוקה". "אני רשע". "לא מגיע לי". "בחיים לא אצליח...", וזה רק קצה המזלג.
חברים, נרצה או לא נרצה, מעבר לקשיים האמיתיים שיש לכל אחד מאתינו, חובה לזכור – מילים יוצרות מציאות!
קחו את האדם הכי בריא, הכי מאושר, הכי שמח בעולם, וחייבו אותו לשנן מילים נוראות ומכאיבות על עצמו, ותמצאו אותו מהר מאוד מדוכא לחלוטין.
אז כן, על אדם להיות ריאלי.
אני לא מצפה שמי שכואב לו יתאר את זה דרך מילים שמחות ומאושרות ויקשור כתרי הצלחה, גבורה,יופי ואושר לראשו.
אבל בין לבין – יש דרך ארוכה.
לעתים, כדאי להתאמץ ולמתן מעט את השפה.
את כל הביקורת הקשות שלנו (ויש לנו כה רבות על עצמנו) אפשר לנסח בלשון פחות בוטה. ולצד אלה להוסיף גם מילים טובות. גם אדם בעמקי דכאונו, במעבה החושך של חייו, יהיה חייב להודות, אם יעז להיישיר מבט לראי שיש בו משהו, לפחות משהו אחד, גם אם קטן וזניח ושולי ולא חשוב לכאורה, שבו הוא טוב, שבו הוא יעיל, שבו הוא מוכשר, שבו הוא מוצלח. שבו לא באמת באמת כלו כל הקיצין.
אם נדע, ולו ברמת השפה וההסתגננות, למתן ולעדן מעט את השיח שלנו כלפי עצמנו, אני משוכנע, (ושוב, אומר זאת ממש מניסיון שלי וגם של אחרים) שהמצב ישתפר.
לא, לא מבטיח פה תרופות קסם (הגם שמי שיקרא את ספריו של אמיל קואה, המרפא האירופאי בתחילת המאה העשרים בננסי שפיתח לדרגת אומנות ושלימות את האוטוסוגסטיה, יכול לדבר ממש על קסם רפואי ומהיר), אבל בהחלט צפויה הקלה ולו מעטה.
והקלה בימים קשים ובמצבים קשים היא לא דבר שניתן לזלזל בו.
אני ממליץ פשוט לנסות.
והדרך, כתבו בצורה ספונטנית, ואח"כ תקנו. מיחקו מילים אכזריות די. גרמו למילים הרעות שלכם על עצמכם להיות מעודנות יותר, מכלילות פחות, והוסיפו להן גם כמה מילים טובות.
וזה יעזור. חייב לעזור. אני מבטיח.
תודה רבה על תשומת הלב שלכם וימים שמחים ומאושרים.
