משהו קטן ושמח.
אני כל שנה נדהמת מחדש לגלות שבכל זאת יש משהו בתאריכים, ונשבעת לכם שאני ממש מנסה לא לחשוב על זה כבר ולנסות להתעלם ולא לתת לזה להפריע לי, אבל בכל זאת שבא התאריך הזה, מאוד מאוד קשה לי ומאוד מאוד לחוץ לי בחזה וחונק לי בתוך הלב - אני יודעת שרוב האנשים בכלל לא מבינים למה זה משפיע עלי ככה, רוב האנשים בכלל לא יודעים שזה משפיע עליי ככה, בעצם, כשאני חושבת על זה אף אחד לא יודע. אני מתביישת שככה אנ עצובה, אני מרגישה כאילו אני מחפשת סיבה להיות תמיד מיוחדת, ואני מתביישת שאני מרגישה שאני נאחזת בזה. שנה שעברה החלטתי שכל שנה בתאריך הזה אני יעשה לעצמי משהו קטן ושמח, סתם בשביל הסימבוליות של הדבר ואני, למרות הזיכרון הקלוקל שלי, יודעת מה עשיתי בתאריך הזה בכל שנה החל ספירה של 4 שנים אחורה [בעצם את זה שמלפני 4 שנים אני מנסה להזיכר בכל כוחי, אבל אולי זה כבר לא כלכך משנה...] - וביום הזה אני באמת נורא רוצה שמישהו פשוט יקשיב לזיוני שכל המייגעים שלי, ולדיבורים שבאמת לא מחדשים שום דבר וחוזרים על עצמם כמו מנטרה שוב ושוב, אבל לי זה לא אכפת שאני חוזרת על עצמי ושאני הופכת את זה למנטרה , זה מה שמציק לי כרגע וזה מה שבוער - ואני לא מבינה למה אני לא מעיזה לפתוח את הפה יותר. בדיוק לפני חודשיים בערך שהייתי אצל בדיקה אצל נירולוג הוא שאל אותי אם אני חולמת על זה או מה קורה לי כשאני עוברת במקום האירוע - עניתי לו בחיוב ואמרתי לו שדוגרי, אני לא מרגישה כלום כשאני עוברת שם, והאמת שזה ממש הכביש הראשי שמפריד אותי בין המושב לחיי העיר הסוערים [
] - כך שאני עוברת שם דיי הרבה, ורק לפעמים בלילה בלילה כשאני נוהגת שם והשעה מתקרבת לשעה של התאונה אני חושבת לעצמי בלב - "לעזאזל, הצומת הזאת ממש מאורת איך זה שהוא לא ראה אותי?" ומוסיפה לפעמים איזו קללה.. אני לא כועסת שזה קרה לי, האמת, למרות שהיא אמת שנשמעת מזוכיאסטי ברגיעהּ הראשונים, אני שמחה שעברתי את כל מה שעברתי ואני יודעת שצחוק הגורל שהפך את עולמי כמו קערה על פיה לא עשה את זה סתם, ואצלנו הדוסים אומרים ש"הכל לטובה" ועם כל הפלצנות שבדבר אני מאוד מסכימה עם זה. לא שזה לא מכאיב לי לפעמים, לא שזה לא מעצבן, אבל לא הייתי מגיעה למה שאני היום אילולא.. לפני כמה זמן שעשיתי סדר אצלי בחדר, ראיתי את המחברת שהייתה לי באישפוז שכל מיני אנשים שבאו לבקר אותי רשמו לי שם - וראיתי מלא מלא אנשנים מהפורום, וכל כך התרגשתי שנזכרתי כמה האנשים פה וכמה הפורום הזה עטף אותי ותמך בי בכל תהליכי השיקום, גם במהלך האישפוז וגם ביום שהשתחררתי וגם ביום שהתחלתי ללכת. וכמה אהבה הייתה לי פה. וכמה אני שמחה שהיה לי את המקום הזה - אני עוד מחפשת מילים, אבל ממש עכשיו בא לי לבכות את כל הדמעות שיש לי. ותמיד שמספרים לי שועדת דת [יש כזה דבר במושבים דתיים!!!] שאלו את ההורים שלי בלילה של התאונה אם צריך לחפור עוד בור בבית קברות, אני מצתמררת... ואיזה מזל בשבילי שאני כאן היום. יאללה. טוב, אמרתי משהו טוב ושמח - אז אני נוסעת לצומת ספרים לקנות לי איזה 700 ספרים במבצע של פלאפון. תרגישו טוב. ותיזהרו בכבישים!!!
((
אני כל שנה נדהמת מחדש לגלות שבכל זאת יש משהו בתאריכים, ונשבעת לכם שאני ממש מנסה לא לחשוב על זה כבר ולנסות להתעלם ולא לתת לזה להפריע לי, אבל בכל זאת שבא התאריך הזה, מאוד מאוד קשה לי ומאוד מאוד לחוץ לי בחזה וחונק לי בתוך הלב - אני יודעת שרוב האנשים בכלל לא מבינים למה זה משפיע עלי ככה, רוב האנשים בכלל לא יודעים שזה משפיע עליי ככה, בעצם, כשאני חושבת על זה אף אחד לא יודע. אני מתביישת שככה אנ עצובה, אני מרגישה כאילו אני מחפשת סיבה להיות תמיד מיוחדת, ואני מתביישת שאני מרגישה שאני נאחזת בזה. שנה שעברה החלטתי שכל שנה בתאריך הזה אני יעשה לעצמי משהו קטן ושמח, סתם בשביל הסימבוליות של הדבר ואני, למרות הזיכרון הקלוקל שלי, יודעת מה עשיתי בתאריך הזה בכל שנה החל ספירה של 4 שנים אחורה [בעצם את זה שמלפני 4 שנים אני מנסה להזיכר בכל כוחי, אבל אולי זה כבר לא כלכך משנה...] - וביום הזה אני באמת נורא רוצה שמישהו פשוט יקשיב לזיוני שכל המייגעים שלי, ולדיבורים שבאמת לא מחדשים שום דבר וחוזרים על עצמם כמו מנטרה שוב ושוב, אבל לי זה לא אכפת שאני חוזרת על עצמי ושאני הופכת את זה למנטרה , זה מה שמציק לי כרגע וזה מה שבוער - ואני לא מבינה למה אני לא מעיזה לפתוח את הפה יותר. בדיוק לפני חודשיים בערך שהייתי אצל בדיקה אצל נירולוג הוא שאל אותי אם אני חולמת על זה או מה קורה לי כשאני עוברת במקום האירוע - עניתי לו בחיוב ואמרתי לו שדוגרי, אני לא מרגישה כלום כשאני עוברת שם, והאמת שזה ממש הכביש הראשי שמפריד אותי בין המושב לחיי העיר הסוערים [