משהו קטן מהחיים.
במסגרת מפגשים חברתיים אחרי בית הספר, אני מדי פעם מרשה לילדיי להיפגש עם חבריהם במקדונלדס מתחת לבית שלנו, במרחק של 5 דקות הליכה ממנו. לרוב, היות שאני לוקחת את שלושתם מבית הספר ביחד, אני משאירה אותם בדרך במקדונלדס והם יושבים שם כולם ביחד עם חבריהם ואחרי זה חוזרים ברגל הביתה, לבד או בליווי החברים. הפעם הייתי צריכה לקחת את הקטנה לבית של חברים שלה לעשות עבודה משותפת, ולכן השארתי את הגדולים במקדונלדס ואמרתי שאאסוף אותם כשאסע חזרה כי זה ממילא בדרך והתיקים שלהם כבדים. הם שאלו אם זה בסדר שגם החברים יבואו ואמרתי, כרגיל, שכן. כששבתי לקחת אותם ראיתי שרק שניהם שם ושאלתי מה עם החברים. הם הסבירו שהחברים באו באופניים מבית הספר ולכן לא יכולים לנסוע ברכב, אלא עולים עם האופניים ברגל. יצאנו לדרך וכשכבר התקרבנו לבית ראינו את שני החבר'ה סוחבים את האופניים במעלה הגבעה. היה יום חם מאוד ונראה שהם די מתאמצים ומזיעים. בתי היקרה הביטה בהם, צחקה ואמרה חצי ברצינות, חצי בקריצה: "איזה מזל שיש אמא."
עכשיו, ברור לי שלא היה לאמירה הזו כל קשר לאימוץ ושהיא אך ורק התכוונה שמזל שאני, בניגוד לאמהות של שני הבנים האלה, מסיעה אותם לבית ספר וחזרה וחוסכת להם מאמצים.
וגם אני בדרך כלל לא מאלה שמקשרים כל דבר שקורה או נאמר במצבים כאלה לאימוץ, אם כבר להפך. אבל הפעם משום מה זה גרם לי לחשוב איך דבר שנראה כל כך טבעי, בסיסי וטריוויאלי לבתי (עד כדי כך שאין לה אפילו שום אסוציאציות או רגישויות בנושא), ולכל הילדים שאנחנו מכירים, עלול להיות כל כך לא מובן מאליו לילדים אחרים... והתכווץ לי הלב לרגע בעצב, אבל גם בשמחה על כך שלפחות הגורל הזה נמנע מבתי.
והעיקר - שיחזור כבר השקט.
במסגרת מפגשים חברתיים אחרי בית הספר, אני מדי פעם מרשה לילדיי להיפגש עם חבריהם במקדונלדס מתחת לבית שלנו, במרחק של 5 דקות הליכה ממנו. לרוב, היות שאני לוקחת את שלושתם מבית הספר ביחד, אני משאירה אותם בדרך במקדונלדס והם יושבים שם כולם ביחד עם חבריהם ואחרי זה חוזרים ברגל הביתה, לבד או בליווי החברים. הפעם הייתי צריכה לקחת את הקטנה לבית של חברים שלה לעשות עבודה משותפת, ולכן השארתי את הגדולים במקדונלדס ואמרתי שאאסוף אותם כשאסע חזרה כי זה ממילא בדרך והתיקים שלהם כבדים. הם שאלו אם זה בסדר שגם החברים יבואו ואמרתי, כרגיל, שכן. כששבתי לקחת אותם ראיתי שרק שניהם שם ושאלתי מה עם החברים. הם הסבירו שהחברים באו באופניים מבית הספר ולכן לא יכולים לנסוע ברכב, אלא עולים עם האופניים ברגל. יצאנו לדרך וכשכבר התקרבנו לבית ראינו את שני החבר'ה סוחבים את האופניים במעלה הגבעה. היה יום חם מאוד ונראה שהם די מתאמצים ומזיעים. בתי היקרה הביטה בהם, צחקה ואמרה חצי ברצינות, חצי בקריצה: "איזה מזל שיש אמא."
עכשיו, ברור לי שלא היה לאמירה הזו כל קשר לאימוץ ושהיא אך ורק התכוונה שמזל שאני, בניגוד לאמהות של שני הבנים האלה, מסיעה אותם לבית ספר וחזרה וחוסכת להם מאמצים.
וגם אני בדרך כלל לא מאלה שמקשרים כל דבר שקורה או נאמר במצבים כאלה לאימוץ, אם כבר להפך. אבל הפעם משום מה זה גרם לי לחשוב איך דבר שנראה כל כך טבעי, בסיסי וטריוויאלי לבתי (עד כדי כך שאין לה אפילו שום אסוציאציות או רגישויות בנושא), ולכל הילדים שאנחנו מכירים, עלול להיות כל כך לא מובן מאליו לילדים אחרים... והתכווץ לי הלב לרגע בעצב, אבל גם בשמחה על כך שלפחות הגורל הזה נמנע מבתי.
והעיקר - שיחזור כבר השקט.
