משהו קצר ומוזר
לוחמת האנטי-דוט אני לא יודעת למה נבחרתי. אפילו לא הייתי קוראת לזה היבחרות, אבל בזמנו קראתי שיכולת המופיעה אצל האדם והמייחדת אותו מאחרים לא מופיעה משום מקום, הבן אדם ניבחר. אבל למה אני? הכול הלך כול כך טוב. הייתי בשנה השלישית ללימודי ההנדסה. עוד שנה וכול העולם יכל להיות פתוח לפני. העומס היה אדיר, אבל זה היה שווה את זה! חבל לחשוב על כול זה עכשיו. היום שבו היכולת הופיע לא השאיר כול סיכוי לחיי הישנים. תחילה חשבתי שאני הוזה, כי איך יתכן שעולם ההרצאות נימלא לפתע במיליוני זבובונים קטנים? הם היו כו קטנים שלא ניתן היה להבחין ביותר מנקודות מרצדות המעכירות את שדה הראיה,ואז הופיע הצליל, מן רחש סטטי שמרגישים בקרבת מכשירי חשמל, מן מתח בלתי נשמע באוויר. הנחיל של "זה" השתולל בין קירות האודיטוריום ובכול מקום שריכוז הדוטים גדל התפרצו רגשות כעס ועצבנות. לקח לי זמן מה להבין שזה לא היה ממש כך…היה ניראה שרגשות האיבה הם אלו שמושכים את הנקודות, מזינים אותם ונותנים להם להתרבות. שבוע החזקתי את היכולת שלי בסוד, פוחדת לחלוק אותה עם מכירי המעטים שמה יחשבו שהשתגעתי סופית, ואז אירע משהו ששבר את יכולתי להסתכל באימה ולשתוק. זה קרא בזמן הרצאה לאנגלית. המרצה השנואה ביותר בקמפוס עלה אל הדוכן…… חשבתי שאני לעולם לא יפסיק לצעוק , צעקתי וצעקתי ולא יכלתי להפסיק. הדוטים, שכבר התרגלתי לראותם מרצדים מול עיני, לפתע התכווצו לנחיל אדיר ואפפו את המרצה. היה ניתן ממש להרגיש ולשמוע את השנאה של כול הסטודנטים באודיטוריום כאשר היא התרכזה בגוף השחור שהלך ותפח על הבמה. והדוטים המשיכו להגיעה. הגוש השחור התחיל לקבל צורה, תחילה הופיעה גוף…מעוות ומרובה גפיים ואז, לפתע, נחספה עיין ענקית, בעלת עישון שחור כמו צף באגם של דם. ניבים הופיעו, חדים ונוטפים רעל… מפלצת הרוע סיבבה את ראשה ועינה ננעלה עלי, ניצתת באש. אלוהי כמה צרחתי. ברחתי החוצה אל אור היום, ואז נגלתה לעיני התשובה . כמות הדוטים בחוץ הייתה כימת אפסית. הם ברחו מאור, וכמו שגיליתי באותו היום גם מאש… פותחת את העיניים הסתכלתי על שלושת האנשים שישבו מולי. "סליחה" אמרתי, מחייכת בביישנות. "אתם יכולים בבקשה לחזור על השאלה? כול התרופות הללו מטשטשות אותי" הם הנידו את ראשם כגוף אחד ושבו לשאול אותי אם ההזיות עדיין רודפות אותי? אם עדיין יש לי דחף לשחק באש? האם נרפאתי? הסתכלתי עליהם בעיניים עגולות מהפתעה "שאני יתקרב שוב אי פעם לאש??" שאלתי בקול ניפגע. "אתם יודעים כמה מאמץ וזמן הייתי צריכה להשקיעה כידי להיפטר מההזיות ההם? אתם באמת חושבים שאני יעשה דבר כלשהו שעלול לעורר את חזרתם?!?" ועדת הביקורת מיהרה להרגיעה אותי שלא היה בכוונתם להעליב. הם הביאו את שימחתם הכנה שנבראתי והוסיפו שהפסיכיאטר שלי העביר עלי המלצות חמות. תוך יומיים מצאתי את עצמי שוב בבית. מצחיק, אני אפילו לא זוכרת את הפנים של שלושת רופאי הועדה, אבל אני זוכרת היטב את העיניים האדומות שבערו דרך מעטפת הדוטים שאפפה אותם. כמות הדוטים בעולם גדלה במהלך השנים שהייתי באשפוז. היום כבר כימת ולא ניתן למצוא אדם שאינו עטוף בנחיל הנקודות. אבל עכשיו סוף, סוף יצאתי אל החופש והכרתי בייעודי. אלפיים חמש מאות ליטר של דלק כבר עומדים בחביות המוסתרות במחסן אבל אני לא חושבת שיצא לקרב לפני שיסיג עוד לפחות כמות זהה. זה לא ייקח זמן רב. לעבודה בתחנת הדלק היו יתרונות משלה. היום יגיע ואז…ואז אני…הנבחרת…ינקה את העיר באור ובאש מנחילי הדוטים.
לוחמת האנטי-דוט אני לא יודעת למה נבחרתי. אפילו לא הייתי קוראת לזה היבחרות, אבל בזמנו קראתי שיכולת המופיעה אצל האדם והמייחדת אותו מאחרים לא מופיעה משום מקום, הבן אדם ניבחר. אבל למה אני? הכול הלך כול כך טוב. הייתי בשנה השלישית ללימודי ההנדסה. עוד שנה וכול העולם יכל להיות פתוח לפני. העומס היה אדיר, אבל זה היה שווה את זה! חבל לחשוב על כול זה עכשיו. היום שבו היכולת הופיע לא השאיר כול סיכוי לחיי הישנים. תחילה חשבתי שאני הוזה, כי איך יתכן שעולם ההרצאות נימלא לפתע במיליוני זבובונים קטנים? הם היו כו קטנים שלא ניתן היה להבחין ביותר מנקודות מרצדות המעכירות את שדה הראיה,ואז הופיע הצליל, מן רחש סטטי שמרגישים בקרבת מכשירי חשמל, מן מתח בלתי נשמע באוויר. הנחיל של "זה" השתולל בין קירות האודיטוריום ובכול מקום שריכוז הדוטים גדל התפרצו רגשות כעס ועצבנות. לקח לי זמן מה להבין שזה לא היה ממש כך…היה ניראה שרגשות האיבה הם אלו שמושכים את הנקודות, מזינים אותם ונותנים להם להתרבות. שבוע החזקתי את היכולת שלי בסוד, פוחדת לחלוק אותה עם מכירי המעטים שמה יחשבו שהשתגעתי סופית, ואז אירע משהו ששבר את יכולתי להסתכל באימה ולשתוק. זה קרא בזמן הרצאה לאנגלית. המרצה השנואה ביותר בקמפוס עלה אל הדוכן…… חשבתי שאני לעולם לא יפסיק לצעוק , צעקתי וצעקתי ולא יכלתי להפסיק. הדוטים, שכבר התרגלתי לראותם מרצדים מול עיני, לפתע התכווצו לנחיל אדיר ואפפו את המרצה. היה ניתן ממש להרגיש ולשמוע את השנאה של כול הסטודנטים באודיטוריום כאשר היא התרכזה בגוף השחור שהלך ותפח על הבמה. והדוטים המשיכו להגיעה. הגוש השחור התחיל לקבל צורה, תחילה הופיעה גוף…מעוות ומרובה גפיים ואז, לפתע, נחספה עיין ענקית, בעלת עישון שחור כמו צף באגם של דם. ניבים הופיעו, חדים ונוטפים רעל… מפלצת הרוע סיבבה את ראשה ועינה ננעלה עלי, ניצתת באש. אלוהי כמה צרחתי. ברחתי החוצה אל אור היום, ואז נגלתה לעיני התשובה . כמות הדוטים בחוץ הייתה כימת אפסית. הם ברחו מאור, וכמו שגיליתי באותו היום גם מאש… פותחת את העיניים הסתכלתי על שלושת האנשים שישבו מולי. "סליחה" אמרתי, מחייכת בביישנות. "אתם יכולים בבקשה לחזור על השאלה? כול התרופות הללו מטשטשות אותי" הם הנידו את ראשם כגוף אחד ושבו לשאול אותי אם ההזיות עדיין רודפות אותי? אם עדיין יש לי דחף לשחק באש? האם נרפאתי? הסתכלתי עליהם בעיניים עגולות מהפתעה "שאני יתקרב שוב אי פעם לאש??" שאלתי בקול ניפגע. "אתם יודעים כמה מאמץ וזמן הייתי צריכה להשקיעה כידי להיפטר מההזיות ההם? אתם באמת חושבים שאני יעשה דבר כלשהו שעלול לעורר את חזרתם?!?" ועדת הביקורת מיהרה להרגיעה אותי שלא היה בכוונתם להעליב. הם הביאו את שימחתם הכנה שנבראתי והוסיפו שהפסיכיאטר שלי העביר עלי המלצות חמות. תוך יומיים מצאתי את עצמי שוב בבית. מצחיק, אני אפילו לא זוכרת את הפנים של שלושת רופאי הועדה, אבל אני זוכרת היטב את העיניים האדומות שבערו דרך מעטפת הדוטים שאפפה אותם. כמות הדוטים בעולם גדלה במהלך השנים שהייתי באשפוז. היום כבר כימת ולא ניתן למצוא אדם שאינו עטוף בנחיל הנקודות. אבל עכשיו סוף, סוף יצאתי אל החופש והכרתי בייעודי. אלפיים חמש מאות ליטר של דלק כבר עומדים בחביות המוסתרות במחסן אבל אני לא חושבת שיצא לקרב לפני שיסיג עוד לפחות כמות זהה. זה לא ייקח זמן רב. לעבודה בתחנת הדלק היו יתרונות משלה. היום יגיע ואז…ואז אני…הנבחרת…ינקה את העיר באור ובאש מנחילי הדוטים.
בעיקרון אני חושבת שזה עדיין בהשפעת הקורס לפסיכולוגיה...פרויד עוסה דברים כאלה לאנשים אפילו אם לוומדים אותו בריפרוף