משהו שאני צריכה להוריד מהלב.
לא שום דבר מאד רציני... רק משהו שקשה לי להגיד... ואני צריכה להגיד. לא יודעת אם אני אפילו צריכה יעוץ או משהו, אבל אם למישהו יש משהו להגיד אשמח לשמוע!
יש המון דברים שאני אוהבת בחיים... אני מסוגלת להנות מהרבה מאד תחומים. אבל הדבר שנוגע בי יותר מכל (נכון לעכשיו)... זאת מוזיקה. אני עוסקת בתחום כבר הרבה שנים (אני בגיל-עשרה-מתקדם ועוסקת בזה באופן זה או אחר בערך 6-7 שנים), והשנה זה הפך לאחד הדברים המרכזיים בחיים שלי, למרות שאין לי שום כוונה להפוך את זה לקריירה. אחרי שאני "עושה מוזיקה" לבד, או עם אחרים... אני פשוט מרגישה תחושת התעלות מופלאה שאני לא מכירה משום תחום אחר. עוד משהו עלי... אני פרפקציוניסטית נורא. ועד עכשיו רוב מה שעשיתי בחיים שלי הלך בצורה מצויינת למדי... והנה אני מגיעה לעניין. חוץ ממוזיקה. זה לא שאני לא מוזיקאלית... או כל שאר הדברים האחרים שדרושים לעשיית מוזיקה... אלא שאחד מהדברים הנחוצים קצת לקוי אצלי (דבר שלא ישנה אם אחליט לעבוד לכלי-נגינה כמו פסנתר, למשל)... אחת לזמן מה זה מכה בי... (למרות שלפעמים נראה שדווקא יש לי כישרון מזהיר בעניין ההוא)... וזה אוכל אותי. כל פעם שאני נתקלת בזה. היופ למשל המורה החדשה שלי הטיחה את זה בפני (אני מוכרחה להודות שדי גררתי אותה להגיד לי את זה)... וזה יושב לי על הלב וחונק לי את הגרון... אוף, למה זה קורה דווקא בדבר הכי יקר לי (לא כולל אנשים, כמובן
)?! האם כדאי לי פשוט להפסיק עם התחום הזה של המוסיקה כדי לא להפגע כל פעם מחדש? אני מרגישה קצת דבילית שאני כותבת הודעה על נושא כזה... הרי זה מתגמד לעומת בעיות אחרות שלי (ושל אחרים, כמובן)... אבל אני מניחה שפשוט הייתי צריכה לכתוב את זה כאן, כי אני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לספר את זה לאף אחד אחר (זה שאני יודעת את זה זה כבר יותר מידי, לא רוצה שגם אחרים ידעו
). זהו...
לא שום דבר מאד רציני... רק משהו שקשה לי להגיד... ואני צריכה להגיד. לא יודעת אם אני אפילו צריכה יעוץ או משהו, אבל אם למישהו יש משהו להגיד אשמח לשמוע!