משהו שיושב לי על הלב - עזרה
כמו שכולכם יודעים, המצב הכלכלי בארץ לא מי יודע מה, אבל אני, מאז שאני מכירה את עצמי, אני עובדת קשה לפרנסתי ומעולם לא התפנקתי, למרות הכל - קשה, קשה כשהילדים גדלים, כל עוד היו ילדים קטנים, היה לי קל, אבל היום, שני ילדי בגיל ההתבגרות ומשכורתי שהיא משכורת מינימום ומזונות שהם גם מינימום - עוזרים רק לשכירות ולתשלומי חובה, בבית, כמו שאתם שומעים אנו אוכלים רק את המזון הבסיסי, אם בכלל - על הכל אני יכולה להתגבר עד כמה שאפשר. אבל, כשילד רואה שאמא לא מבשלת מה שצריך, הוא חושב כי אמא עצלנית, הוא לא יודע כי המצב לא טוב, ואומרים שצריך לשתף, אני לא חושבת שצריך עד כדי כך לשתף במצב הקשה כי זה עלול לדעתי להשאיר משקעים ולגרום לילדים לחוסר ריכוז ביום יום ובלימודים בפרט - והרי, הם עברו מספיק בגלל הגירושין. הבת בגיל ההתבגרות, כשהיא מודיעה שיש מסיבה בגלל חג או משהו, אני צריכה לחשוב ימים ולילות מאיפה אשיג לך 100 ש"ח לזה, ואנו לא מדברות על כך שיותר משנה, לא קנינו בגד חיוני כמו חזיה או תחתונים, ומה עם בגדים שחייבים לצאת איתם? חוץ מתלבושת אין לה בגדים - אני שבורה ואני לא מרוכזת, מנסה להיות חזקה, אבל הילדים אומרים לי שילדים אחרים רוצים לבוא אלינו אבל הם מתביישים כי הבית ריק ובכך הם יושבים בודדים, גם כשהם רוצים להפגש עם חברים אחרי שעות הלימודים, זה בלתי אפשרי, כי בגדים אפילו סתם טריקו אין . לא מדברת על ילד חולה שצריך כסף לתרופות, או ספר שפתאום צריך לקנות. כשבבית נגמר השמן, או השמפו או הסבון או ניר הטואלט זה תסכול. ובשורה תחתונה, לי עצמי לא נשאר כסף לנסיעות לעבודה, כך שלפעמים אני גם לא הולכת לעבודה בתירוץ כלשהו. את כל זה כותבת לכם אשה חרוצה שעובדת, אך המשכורת שהיא כ - 3,300 מספיקה לשכירות בלבד והמזונות שהם 2,000 ש"ח משולמים להוצאות שוטפות כמו חשמל, מיסים, וכו' והמעט שנשאר זה ללחם, חלב גבינה . לסיום, אני לא מתבייכנת ולא מקטרת, כי כמו שאמרתי אני אשה עובדת, ואי אפשר לשלוח אותי להמשיך לעבוד בעוד עבודה, כי את המשרה אני מסיימת בארבע, ויש בבית בעיה שלא אפרט מה היא שמחייבת את נוכחותי בשעה 5 לפחות בבית. זה מסתכל, זה מייאש, מחפשת עבודה עם הכנסה גבוהה יותר אבל אין כרגע בנמצא. אני לא חושבת על הבעיה כל יום, כי אם כל שניה, אני חיה את הבעיה ונושמת אותה, והכל כואב עוד יותר בגלל שאני בחורה חרוצה . לפעמים רציתי למות, לא יכולה לשאת את הכאב, וגם מגיע לי שהילדים שעברו מספיק יזכו לשעות חברה ושיהיו לבושים במינימום [בחג האחרון היו נראים זוועה עם נעלים קרועות] - זהו, אין לי מה להוסיף. מודה לאלוקים שנותן לי עדיין חיים.
כמו שכולכם יודעים, המצב הכלכלי בארץ לא מי יודע מה, אבל אני, מאז שאני מכירה את עצמי, אני עובדת קשה לפרנסתי ומעולם לא התפנקתי, למרות הכל - קשה, קשה כשהילדים גדלים, כל עוד היו ילדים קטנים, היה לי קל, אבל היום, שני ילדי בגיל ההתבגרות ומשכורתי שהיא משכורת מינימום ומזונות שהם גם מינימום - עוזרים רק לשכירות ולתשלומי חובה, בבית, כמו שאתם שומעים אנו אוכלים רק את המזון הבסיסי, אם בכלל - על הכל אני יכולה להתגבר עד כמה שאפשר. אבל, כשילד רואה שאמא לא מבשלת מה שצריך, הוא חושב כי אמא עצלנית, הוא לא יודע כי המצב לא טוב, ואומרים שצריך לשתף, אני לא חושבת שצריך עד כדי כך לשתף במצב הקשה כי זה עלול לדעתי להשאיר משקעים ולגרום לילדים לחוסר ריכוז ביום יום ובלימודים בפרט - והרי, הם עברו מספיק בגלל הגירושין. הבת בגיל ההתבגרות, כשהיא מודיעה שיש מסיבה בגלל חג או משהו, אני צריכה לחשוב ימים ולילות מאיפה אשיג לך 100 ש"ח לזה, ואנו לא מדברות על כך שיותר משנה, לא קנינו בגד חיוני כמו חזיה או תחתונים, ומה עם בגדים שחייבים לצאת איתם? חוץ מתלבושת אין לה בגדים - אני שבורה ואני לא מרוכזת, מנסה להיות חזקה, אבל הילדים אומרים לי שילדים אחרים רוצים לבוא אלינו אבל הם מתביישים כי הבית ריק ובכך הם יושבים בודדים, גם כשהם רוצים להפגש עם חברים אחרי שעות הלימודים, זה בלתי אפשרי, כי בגדים אפילו סתם טריקו אין . לא מדברת על ילד חולה שצריך כסף לתרופות, או ספר שפתאום צריך לקנות. כשבבית נגמר השמן, או השמפו או הסבון או ניר הטואלט זה תסכול. ובשורה תחתונה, לי עצמי לא נשאר כסף לנסיעות לעבודה, כך שלפעמים אני גם לא הולכת לעבודה בתירוץ כלשהו. את כל זה כותבת לכם אשה חרוצה שעובדת, אך המשכורת שהיא כ - 3,300 מספיקה לשכירות בלבד והמזונות שהם 2,000 ש"ח משולמים להוצאות שוטפות כמו חשמל, מיסים, וכו' והמעט שנשאר זה ללחם, חלב גבינה . לסיום, אני לא מתבייכנת ולא מקטרת, כי כמו שאמרתי אני אשה עובדת, ואי אפשר לשלוח אותי להמשיך לעבוד בעוד עבודה, כי את המשרה אני מסיימת בארבע, ויש בבית בעיה שלא אפרט מה היא שמחייבת את נוכחותי בשעה 5 לפחות בבית. זה מסתכל, זה מייאש, מחפשת עבודה עם הכנסה גבוהה יותר אבל אין כרגע בנמצא. אני לא חושבת על הבעיה כל יום, כי אם כל שניה, אני חיה את הבעיה ונושמת אותה, והכל כואב עוד יותר בגלל שאני בחורה חרוצה . לפעמים רציתי למות, לא יכולה לשאת את הכאב, וגם מגיע לי שהילדים שעברו מספיק יזכו לשעות חברה ושיהיו לבושים במינימום [בחג האחרון היו נראים זוועה עם נעלים קרועות] - זהו, אין לי מה להוסיף. מודה לאלוקים שנותן לי עדיין חיים.