משהו שכתבתי אתמול, ומרגישה צורך לשתף גם אתכם
אחרי ששמעתי שיש פורום לחיילים החטופים שלנו. תמיד שאני נכנסת לפורום של המכתב שלא נשלח, יש בצד את החיילים החטופים והימים שרק ממשיכים לעבור. אני לא יכולה אפילו לתאר את הכאב של המחשבות, איך להגיד להם שנחטף להם הילד. לחשוב שהוא אי שם, לא לדעת אם הוא בסדר או לא, מוחזק ע"י האוייבים שלנו, והימים ממשיכים לעבור. והמשפחות לא מוותרת יש בהם ניצוץ של תקווה שהילדם שלהם יחזור הביתה. וכמה כואב זה לחיות ככה, להתגעגע למי שהיה לך הכי יקר, לדעת שהוא אי שם ואתה לא יכול ללכת להציל אותו והגעגוע, הגעגוע הזה שמתגעגע לכל הרגעים שהיו ביחד. גלעד, אוהד,אלדד. שלוש שמות, שלוש משפחות, זעקה אחת. וכמה כאב יש בלבבות של כולם. כמה זה כואב פתאום לשמוע את הבשורה הנוראית, ואחרי זה מגיע סוף העולם. והמשפחות עושות הכל כדי להחזיר אותם הביתה, בשלום, בריאים ושלמים, וכל יום הם רק מנסים, עושים הפגנות, מדברים, ולא מוותרים, זה מראה עד כמה האהבה חזקה, כמה משפחה זה דבר יקר וכמה כואב זה שמישהו חסר. והם שלושתם הלכו לצבא ולא חזרו משם, וכמה זה כואב שפתאום הכל נעצר, שפתאום הכל נגמר. ואני ממשיכה לקוות בכל יום שעובר, שיעשו משהו שיחזרו אותם הביתה, יש להם עוד הרבה מה לחוות. וכל הזמן שאני נכנסת לפורום אני רואה את התמונות של שלושתם ואת הימים שממשיכים לעבור.ויש דקירה בלב, עד מתי? הלוואי והיה סוף לכאב הזה, הלוואי והם יחזרו לאהובים שלהם, שהכל יחזור לקדמותו, וכולם יהיו בסדר. וככל שהזמן עובר התקווה נאבדת, אבל אי שם בלב יש משהו שלא מוכן לוותר, שאסור לוותר. ואני בלב מתפללת שיהיה לזה סוף, שאני אכנס לפורום ,ויראה "סוף לכאב, הבנים חזרו הביתה" וזאת תהיה זעקה של אושר, הלוואי וזה יקרה, נשבר הלב, והמשפחות הלוואי ויכולתי לשלוח להם כוחות. תמיד זה עושה לי צביטה בלב לראות את זה, חוץ מלתרום אני לא יודעת מה לעשות.. רק להגיד שאני פה,שזה נגע בי, שאני לא מאבדת תקווה. הלוואי ואני אפתח חדשות, ויראה תמונות שלהם בחיים, מחייכים שמחים לחזור הביתה. הלואוי שיהיה לזה סוף טוב וכולם יהיו מאושרים. הלוואי תודה שקראתם
אחרי ששמעתי שיש פורום לחיילים החטופים שלנו. תמיד שאני נכנסת לפורום של המכתב שלא נשלח, יש בצד את החיילים החטופים והימים שרק ממשיכים לעבור. אני לא יכולה אפילו לתאר את הכאב של המחשבות, איך להגיד להם שנחטף להם הילד. לחשוב שהוא אי שם, לא לדעת אם הוא בסדר או לא, מוחזק ע"י האוייבים שלנו, והימים ממשיכים לעבור. והמשפחות לא מוותרת יש בהם ניצוץ של תקווה שהילדם שלהם יחזור הביתה. וכמה כואב זה לחיות ככה, להתגעגע למי שהיה לך הכי יקר, לדעת שהוא אי שם ואתה לא יכול ללכת להציל אותו והגעגוע, הגעגוע הזה שמתגעגע לכל הרגעים שהיו ביחד. גלעד, אוהד,אלדד. שלוש שמות, שלוש משפחות, זעקה אחת. וכמה כאב יש בלבבות של כולם. כמה זה כואב פתאום לשמוע את הבשורה הנוראית, ואחרי זה מגיע סוף העולם. והמשפחות עושות הכל כדי להחזיר אותם הביתה, בשלום, בריאים ושלמים, וכל יום הם רק מנסים, עושים הפגנות, מדברים, ולא מוותרים, זה מראה עד כמה האהבה חזקה, כמה משפחה זה דבר יקר וכמה כואב זה שמישהו חסר. והם שלושתם הלכו לצבא ולא חזרו משם, וכמה זה כואב שפתאום הכל נעצר, שפתאום הכל נגמר. ואני ממשיכה לקוות בכל יום שעובר, שיעשו משהו שיחזרו אותם הביתה, יש להם עוד הרבה מה לחוות. וכל הזמן שאני נכנסת לפורום אני רואה את התמונות של שלושתם ואת הימים שממשיכים לעבור.ויש דקירה בלב, עד מתי? הלוואי והיה סוף לכאב הזה, הלוואי והם יחזרו לאהובים שלהם, שהכל יחזור לקדמותו, וכולם יהיו בסדר. וככל שהזמן עובר התקווה נאבדת, אבל אי שם בלב יש משהו שלא מוכן לוותר, שאסור לוותר. ואני בלב מתפללת שיהיה לזה סוף, שאני אכנס לפורום ,ויראה "סוף לכאב, הבנים חזרו הביתה" וזאת תהיה זעקה של אושר, הלוואי וזה יקרה, נשבר הלב, והמשפחות הלוואי ויכולתי לשלוח להם כוחות. תמיד זה עושה לי צביטה בלב לראות את זה, חוץ מלתרום אני לא יודעת מה לעשות.. רק להגיד שאני פה,שזה נגע בי, שאני לא מאבדת תקווה. הלוואי ואני אפתח חדשות, ויראה תמונות שלהם בחיים, מחייכים שמחים לחזור הביתה. הלואוי שיהיה לזה סוף טוב וכולם יהיו מאושרים. הלוואי תודה שקראתם