משהו שכתבתי....
מהות חזרה לנקודת אפס. מודעות של תא אחד. מקום בו הרצון והתשוקה נפגשים. מקום בו הפחד והאהבה רוקדים כה צמוד עד כי לא ניתן להבחין מי הוא מי ומה הוא מה... מקום בו הצורך בלהיות ביחד מאיים בדיוק כמו הבדידות. כמו לילות החושך והתחינות, כמו הפחד ומשאלת הלב שמחכה לה שם שמישהו ישים כבר לב אליה, שמישהו יקשיב לה, שמישהו יהיה מספיק אמיץ לממש אותה. משאלת הלב היפה היושבת שם כולה לבנה, מחייכת רוצה לעשות רק טוב, רק שימחה, רק בריאה ולמרות זאת שניהם בוחרים להתעלם ממנה. בוחרים במודע לשים אותה על מדף, כה גבוה, כה קשה להשגה כאשר היא יושבת ומוכנת, מתכוננת לרגע בו נבחר בה להתממש, בו ניגע בה והיא תתקיים. חזרה לנקודה בה המילה מסתיימת ומתחילה הנשיקה. נקודה בה הנשיקה מסתיימת ומפנה מקומה למילה הבאה. מקום בו המגע מקבל משמעות קיומית, משמעות של אהבה. מקום בו ענן שחור מלווה כל צעד, כל שעל, כל נשימה, כל תנועה, בודק, בוחן, כל מחשבה, שניה לפני, שניה אחרי. מקום בו הפחד מתעתע ופותח דלת לאם כל הפחדים. מקום בו המחשבות האפלות נחות בשלווה על קו אופק ההבנה וכל סנטימטר של תזוזה יוכל להטות אותן. לכאן או לכאן. כל כך רגיש, כל כך מסוכן. מקום בו אנו בוחנים לא רק את עצמנו כי אם את השני. מקום בו השני משתקף בפנינו כבבואתנו שלנו. מקום בו אנו משתקפים אחד בשני ורואים. רואים הכל. מקום בו באמצעות השני אנו ממשיכים להתמודד עם כל מי שאנחנו. עם מה שהפכנו להיות. עם מה שחשבנו שהפכנו להיות. מקום בו כל מה שנותר הוא להביט עמוק בעיניים ללא נוע. ללא תזוזה. מקום בו אנו מתמזגים אחד עם השני ושנינו כאחד מתמזגים עם היקום כולו. מקום בו אנו נוגעים בבריאה. מקום בו אנו מבינים כיצד נוצרה הנשמה. מקום בו אין לנו גוף, לא שם, לא תחושה. מקום בו אנו מי שאנו ללא עבר, ללא הווה, ללא עתיד. מקום בו הזמן עוצר מלכת ונפרס אל מולנו עולם שלא ידענו מכמותו, לא ידענו שאף קיים מקום בו הכל בנו ואנו בהכל. הנצח מתמזג לו עם הכאן והעכשיו. מקום בו טרם נולדנו וכי לעולם לא נמות. מקום בו העולם כל קטן מלהכילנו, מקום בו גרגיר החול הוא עולם ומלואו. מקום בו שפת החי, הצומח והדומם הופכת לשפתנו. מקום בו הגוף לעולם לא יתכלה. מקום בו הכל מקבל משמעות חדשה בחיינו. באמצעות אותה שניה, אותו רגע, אותה בחירה. להושיט את ידנו, להורידה מן המדף. ללטפה, לחבקה ולומר לה: הגיע הזמן. משאלת לב קטנה התקיימי. משאלת לב התגשמי. הביאי נא אותנו אל מקום שכולו טוב, הביאי אותנו אל מקום בו הזמן עוצר מלכת בו הכל מתקיים וכי למאומה אין משמעות. למקום בו לכל יש משמעות. למקום בו הפכים הם שני חצאים מן השלם הגדול, למקום בו הגדרות נמחקות וכי תם כל צורך בם. למקום בו אנו מבינים מעבר למילים, מעבר לתפישה. מקום בו אנו פשוט קיימים. מקום בו אנו ההוויה.
מהות חזרה לנקודת אפס. מודעות של תא אחד. מקום בו הרצון והתשוקה נפגשים. מקום בו הפחד והאהבה רוקדים כה צמוד עד כי לא ניתן להבחין מי הוא מי ומה הוא מה... מקום בו הצורך בלהיות ביחד מאיים בדיוק כמו הבדידות. כמו לילות החושך והתחינות, כמו הפחד ומשאלת הלב שמחכה לה שם שמישהו ישים כבר לב אליה, שמישהו יקשיב לה, שמישהו יהיה מספיק אמיץ לממש אותה. משאלת הלב היפה היושבת שם כולה לבנה, מחייכת רוצה לעשות רק טוב, רק שימחה, רק בריאה ולמרות זאת שניהם בוחרים להתעלם ממנה. בוחרים במודע לשים אותה על מדף, כה גבוה, כה קשה להשגה כאשר היא יושבת ומוכנת, מתכוננת לרגע בו נבחר בה להתממש, בו ניגע בה והיא תתקיים. חזרה לנקודה בה המילה מסתיימת ומתחילה הנשיקה. נקודה בה הנשיקה מסתיימת ומפנה מקומה למילה הבאה. מקום בו המגע מקבל משמעות קיומית, משמעות של אהבה. מקום בו ענן שחור מלווה כל צעד, כל שעל, כל נשימה, כל תנועה, בודק, בוחן, כל מחשבה, שניה לפני, שניה אחרי. מקום בו הפחד מתעתע ופותח דלת לאם כל הפחדים. מקום בו המחשבות האפלות נחות בשלווה על קו אופק ההבנה וכל סנטימטר של תזוזה יוכל להטות אותן. לכאן או לכאן. כל כך רגיש, כל כך מסוכן. מקום בו אנו בוחנים לא רק את עצמנו כי אם את השני. מקום בו השני משתקף בפנינו כבבואתנו שלנו. מקום בו אנו משתקפים אחד בשני ורואים. רואים הכל. מקום בו באמצעות השני אנו ממשיכים להתמודד עם כל מי שאנחנו. עם מה שהפכנו להיות. עם מה שחשבנו שהפכנו להיות. מקום בו כל מה שנותר הוא להביט עמוק בעיניים ללא נוע. ללא תזוזה. מקום בו אנו מתמזגים אחד עם השני ושנינו כאחד מתמזגים עם היקום כולו. מקום בו אנו נוגעים בבריאה. מקום בו אנו מבינים כיצד נוצרה הנשמה. מקום בו אין לנו גוף, לא שם, לא תחושה. מקום בו אנו מי שאנו ללא עבר, ללא הווה, ללא עתיד. מקום בו הזמן עוצר מלכת ונפרס אל מולנו עולם שלא ידענו מכמותו, לא ידענו שאף קיים מקום בו הכל בנו ואנו בהכל. הנצח מתמזג לו עם הכאן והעכשיו. מקום בו טרם נולדנו וכי לעולם לא נמות. מקום בו העולם כל קטן מלהכילנו, מקום בו גרגיר החול הוא עולם ומלואו. מקום בו שפת החי, הצומח והדומם הופכת לשפתנו. מקום בו הגוף לעולם לא יתכלה. מקום בו הכל מקבל משמעות חדשה בחיינו. באמצעות אותה שניה, אותו רגע, אותה בחירה. להושיט את ידנו, להורידה מן המדף. ללטפה, לחבקה ולומר לה: הגיע הזמן. משאלת לב קטנה התקיימי. משאלת לב התגשמי. הביאי נא אותנו אל מקום שכולו טוב, הביאי אותנו אל מקום בו הזמן עוצר מלכת בו הכל מתקיים וכי למאומה אין משמעות. למקום בו לכל יש משמעות. למקום בו הפכים הם שני חצאים מן השלם הגדול, למקום בו הגדרות נמחקות וכי תם כל צורך בם. למקום בו אנו מבינים מעבר למילים, מעבר לתפישה. מקום בו אנו פשוט קיימים. מקום בו אנו ההוויה.
