משהו שנכתב בפורום אחר, אבל ממש
קשור ונוגע ללב: שלום, לא כולכם מכירים אותי מהימים שעוד לא הייתי אמא של יונתן. לא כולכם מכירים אותי מהימים בהן ניסיתי להרות, ללא הצלחה. לא על הכתף שלכם בכיתי, לא על הכתף שלכם התפרקתי עם כל תשובה שלילית. לא ראיתם כמה בדיקות הריון עם פס בודד השלכתי לפח. לא ראיתם כמה פעמים נשבר לי הלב. אבל אחרי שנתיים, בדרך ארוכה ומייסרת, הצלחתי להרות בהפרייה חוץ גופית ויונתן יהיה בן חצי שנה בראש השנה את האושר שבלהביא מלאך קטן לעולם אתם יכולים להבין. את האהבה. את עוצמת הרגש שלא ידעתם שיכולה לגדול מיום ליום. את החיוך של הגוזל כל בוקר, כשהוא מגלה אתכם מחדש. אז תנסו לדמיין רגע איך זה שאין, ואחרי זה תגידו לי שזה לא עניין של חיים ומוות. שאתם יכולים לחיות בלי הילדים שלכם. שאתם מוכנים לוותר על האוצר הזה - רק בשביל שתהיה רכבת קלה בעיר ירושלים. רק בשביל שלא יהיו עוד פקקים. רק בשביל שנקים עוד התנחלות. רק בשביל שהשרים ייסעו במכוניות מפוארות. רק בשביל לקיים את המועצות הדתיות. הילד שאני רוצה, הילד שאני לא יכולה להשיג באף דרך אחרת, הוא לא הילד שיגזול מכם את התרופות היקרות. הוא לא הילד שיגזול מהחיילים אפודים קרמיים להגנה על חייהם. הוא הילד שמפריע לממשלה להקים רכבת קלה בירושלים ולבזבז מיליוני שקלים בלי חשבון. בעלי ואני מעולם לא נתמכנו בכספי ציבור. שנינו מרוויחים די טוב, מעולם לא חתמנו אבטלה, בתקופות קשות לא בחלנו בעבודות כפיים. משלמים מיסים בזמן ומצביעים בבחירות. אזרחים למופת. אבל אחרי שנשלם 20 אלף ש"ח לכל טיפול פוריות, ואי אפשר לדעת לכמה נזדקק בפעם הבאה, אולי ניכנס לסטטיסטיקה של מקבלי הקיצבאות. אולי אז נהפך לנטל על המדינה. הכל למען רכבת קלה ועוד מנכ"ל משרד ממשלתי. הכל מפני שמישהו החליט שליונתן לא מגיע אח או אחות. שלי לא מגיע להיות שוב אמא. אנא, הקדישו עוד שתי דקות מזמנכם, וחתמו על העצומה לביטול רוע הגזירה. שתי דקות וגם השנה שלי ושל אלפי זוגות אחרים תיראה טוב יותר שנה טובה!! מיטל (אנא, העבירו הלאה את המייל הזה) (תראו כמה חתימות הושגו מפורום שלכאורה לא קשור בכלל לעניין...)
קשור ונוגע ללב: שלום, לא כולכם מכירים אותי מהימים שעוד לא הייתי אמא של יונתן. לא כולכם מכירים אותי מהימים בהן ניסיתי להרות, ללא הצלחה. לא על הכתף שלכם בכיתי, לא על הכתף שלכם התפרקתי עם כל תשובה שלילית. לא ראיתם כמה בדיקות הריון עם פס בודד השלכתי לפח. לא ראיתם כמה פעמים נשבר לי הלב. אבל אחרי שנתיים, בדרך ארוכה ומייסרת, הצלחתי להרות בהפרייה חוץ גופית ויונתן יהיה בן חצי שנה בראש השנה את האושר שבלהביא מלאך קטן לעולם אתם יכולים להבין. את האהבה. את עוצמת הרגש שלא ידעתם שיכולה לגדול מיום ליום. את החיוך של הגוזל כל בוקר, כשהוא מגלה אתכם מחדש. אז תנסו לדמיין רגע איך זה שאין, ואחרי זה תגידו לי שזה לא עניין של חיים ומוות. שאתם יכולים לחיות בלי הילדים שלכם. שאתם מוכנים לוותר על האוצר הזה - רק בשביל שתהיה רכבת קלה בעיר ירושלים. רק בשביל שלא יהיו עוד פקקים. רק בשביל שנקים עוד התנחלות. רק בשביל שהשרים ייסעו במכוניות מפוארות. רק בשביל לקיים את המועצות הדתיות. הילד שאני רוצה, הילד שאני לא יכולה להשיג באף דרך אחרת, הוא לא הילד שיגזול מכם את התרופות היקרות. הוא לא הילד שיגזול מהחיילים אפודים קרמיים להגנה על חייהם. הוא הילד שמפריע לממשלה להקים רכבת קלה בירושלים ולבזבז מיליוני שקלים בלי חשבון. בעלי ואני מעולם לא נתמכנו בכספי ציבור. שנינו מרוויחים די טוב, מעולם לא חתמנו אבטלה, בתקופות קשות לא בחלנו בעבודות כפיים. משלמים מיסים בזמן ומצביעים בבחירות. אזרחים למופת. אבל אחרי שנשלם 20 אלף ש"ח לכל טיפול פוריות, ואי אפשר לדעת לכמה נזדקק בפעם הבאה, אולי ניכנס לסטטיסטיקה של מקבלי הקיצבאות. אולי אז נהפך לנטל על המדינה. הכל למען רכבת קלה ועוד מנכ"ל משרד ממשלתי. הכל מפני שמישהו החליט שליונתן לא מגיע אח או אחות. שלי לא מגיע להיות שוב אמא. אנא, הקדישו עוד שתי דקות מזמנכם, וחתמו על העצומה לביטול רוע הגזירה. שתי דקות וגם השנה שלי ושל אלפי זוגות אחרים תיראה טוב יותר שנה טובה!! מיטל (אנא, העבירו הלאה את המייל הזה) (תראו כמה חתימות הושגו מפורום שלכאורה לא קשור בכלל לעניין...)
