משהו שעורר אותי למחשבה:

[nataly36]

משהו שעורר אותי למחשבה:

קראתי ספר של פאולו קואלו "המגילה מעכו", ספר שהוא קובץ תובנות כאלה כמו שיש מאות ואלפים על המדפים. לעיתים, גם באלה היותר פופולריים ופחות עמוקים יש פה ושם משפט חזק או עמוק.
כך גם בספר הזה, בדפים המתייחסים לנושא חברות , "מהו חבר טוב"?
הוא כותב דבר כזה:
"הימנע בכל מחיר מחברתם של אלה שנמצאים לצדך רק ברגעי עצב, כשבפיהם מילות ניחומים. הם למעשה אומרים לעצמם: "אני חזק יותר. אני חכם יותר. אני לא הייתי בוחר בדרך הזו".
הישאר לצדם של אלה הנמצאים לצדך ברגעי האושר, שכן בשמתם לא שוכנות הקנאה וצרות העין אלא רק השמחה לראותך מאושר."
(עמ' 91)

זה עורר אותי להרבה מחשבות, הרי תמיד אומרים שמודדים חברות ו"מהו חבר טוב ברגעי הקושי". ובעצם, כשחושבים על זה - קל יותר למצוא אנשים שיעזרו בשעת קושי (למרות שגם על זה יש להוקיר תודה ולהעריך) מאשר ברגעי שמחה.
עם כמה אנשים אפשר להגיד שפשוט טוב בזוגיות מבלי שהם יעשו השוואה לזוגיות (או אין זוגיות) שלהם?! כמה חברים אפשר לספר להם על מערכת יחסים עמוקה עם מישהו אחר (אני לא מדברת על יחסים רומנטיים) ושהוא יפרגן לך ולא ינסה להרוס כדי שישאר "החבר הטוב היחיד שלך?! "
עם כמה חברים אפשר לספר ללא היסוס וידיעה שיש בו רק עיין טובה על שיפור בבריאות?. הצלחה? העלאה במשכורת מבלי שיקנא?!


מעטים מן המעטים.

ואלה - באמת הכי יקרים.

 

[ebi83]

לדעתי חייבים את השילוב, לא?

הרי אם הוא רק טוב לתקופות הרעות ובטובות הוא לא מפרגן- הוא מקנא ובונה את האגו שלו על חשבונך..

אם הוא נמצא רק בטוב ולא ברע אז הוא בעצם לא מוכן להשקיע בך ובקשר ביניכם.

אם הוא נמצא שם למתי שתרצה אותו, לטוב, לרע וללא נורא אז הוא חבר נפש אמיתי.

לגבי החלק האחרון שלך- ברור שכולנו עושים השוואה לניסיונינו האישי. ככה אנחנו בנויים, מה לעשות... השאלה היא האם הוא באמת מקשיב ומנסה לעזור או סתם בא למתוח ביקורת או לתת עצות לא רלוונטיות או מקובעות. ולפעמים דווקא צריך רק את היות האדם שם, לא את מילותיו.

ובמאמר מוסגר- הרבה חברויות הן אינטרסנטיות ואין בזה באמת רע כל עוד שני הצדדים יוצאים נשכרים מהחברות, ברדע שמישהו נפגע הוא שובר את הכלים ואת חוקי המשחק ומתחיל בלאגן.
אז לחשוב עם עצמך איך אתה מאפיין את החברות עם האנשים השונים יכול למנוע די הרבה בלאגן...

*ההודעה נכתבה בלשון זכר אך רלוונטית ופונה לשני המינים (ולמין השלישי אם זה רלוונטי למישהו פה

)

 

[nataly36]

ברור, זה גורף ומוקצן . לדעתי,

כמו כל ה"משפטי מחץ" האלה שמוצאים בספרים מסוג זה.
החיים הרבה יותר מורכבים ודינמיים מזה... זה ברור.

נראה שבאמת צריך מהכל. אני אהבתי את המשפט כי הוא שם דגש על משהו שעל פניו חושבים שהוא מובן מאיליו -

להיות איתך בשעת שמחה.
הרי תמיד יותר נעים חבר עם מצב רוח, שצוחק ומצחיק.... אז למה שלא יפרגנו לי אם קיבלתי ג'וב מעולה? אם יש לי את הזוגיות/הילד המיוחל?
וכשאתה חושב על זה, אתה נוכח שבעצם - זה לא מובן מאיליו. יש צרות עיין. יש קנאה וחוסר פירגון....

להיות שם בשביל החבר ולשתוק - זה משהו מרכזי מאד.

אנקדוטה אמיתית - יש לי חברה, שאם אני פונה אליה ומתחילה לספר משהו, היא קוטעת אותי ושואלת "רגע רגע, מה את מצפה ממני?" - אני חושבת שניה ועונה "שתקשיבי ותשתקי" או "שתביעי דעה" "שתעזרי לי לעשות סדר בבלאגן" - ואז ממשיכה לספר.
אני מאד מאד מעריכה את השאלה הזו שלה.... את ההתאמה שלה בהתאם למה שאני מבקשת...

 

[אורי גפני]

קשה לי לקבל את הגישה של קואלו

סיפור קטן לפתיחה: לפני הרבה שנים פגשתי באמסטרדם ישראלי שהיה לנו חבר משותף והתארחתי בביתו. לבחור היו דעות מוצקות מאוד על עצמו, וכשחלקתי במהלך הערב על משהו שאמר, הוא השתתק לרגע ואז אמר לי, "אם תצטרך ממני פעם משהו, תתקשר, אבל לא בשביל סתם לשבת, רק אם באמת תצטרך אותי". נפרדנו ומאז לא התראינו, אבל את הסיפור הזה אני לא שוכח: בהתחלה נעלבתי מעצם העובדה שהוא לא רצה יותר בחברתי, אבל אח"כ הבנתי שהאמירה הזו היתה נדיבה מאוד. זה לא ממש שייך לנושא, אבל הזכיר לי.

לגבי מה שאמר קואלו, אם אני רק מרגיש שאדם מתחיל להתנשא על חשבוני אני יוצא מיד מהשיחה: השארתי לא מעט אנשים כאלה על הדרך, ועם אף אחד מהם לא הבשיל הקשר לרמת חברות. דיברתי היום בסקייפ עם מורה ותיקה שלי, מתקופת סדנאות ה-i am, וסיפרתי לה שאתמול היה לי יום מצוברח, והיא התחילה מיד לספר לי כמה היא נהנית מהחיים וכו'. היא ראתה מיד לפי הבעת פני שאני לא מעונין להמשיך וסיימה בעצמה את השיחה. היא יודעת כבר שאני לא אוהב סיפורים כאלה.

אני מאמין מאוד בפתגם האמריקאי, a friend in need is a friend indeed. אני מעריך חברים שאפשר לפנות אליהם - או שפונים אלי - בשעת צער או עצב, גם אם הרבה זמן לא דיברנו. חברים מהסוג ההפוך, חברים לשמחות ולמשחקים, מעניינים אותי קצת פחות.

וכמובן, איבי צודק: הטוב והנכון ביותר הוא חברות מאוזנת, שמתקיימים בה שני האלמנטים.

 

[nataly36]

אני חשבתי יותר על חברים לשמחה עמוקה

ופחות על חברים למשחקים וצחוקים....

אם נניח קורה לך משהו עמוק ומשמח - משהו שייחלת לו שנים... הגשמת חלום ..... לכמה אנשים אתה יכול לספר?

מה גם שלא פעם, אנשים ליוו אותך במאבק. בדרך הארוכה, ולעיתים (רק לעיתים) קשה להם לעזוב את הפוזה שהם היו בה. או קשה להם שעכשיו לך יש ולהם אין (נניח אם היו במצב דומה ולהם עוד לא באה הבשורה הטובה. .... )

 

[אורי גפני]

Nobody Knows You When You're Down And Out

ממחסן האסוציאציות הפרטי שלי:

Once I lived the life of a millionaire,
Spent all my money, I just did not care.
Took all my friends out for a good time,
Bought bootleg whiskey, champagne and wine.

Then I began to fall so low,
Lost all my good friends, I did not have nowhere to go.
I get my hands on a dollar again,
I'm gonna hang on to it till that eagle grins.

http://www.lyrics007.com/Eric Clapton Lyrics/Nobody Knows You When You're%20Down%20And%20Out%20Lyrics.html

 

[אורי גפני]

מה אני מדבר

זה הקישור, פה השיר:

http://www.youtube.com/watch?v=6MzU8xM99Uo

 

[nataly36]

איזו נשמה...

למרות שעצוב באוזניי

 

[einat162]

לא מסכימה עם הגישה שלו

לא מתייחסת לקשר רומנטי, אבל בחברה שלנו יש הרבה זיופים מה "צריך" ומה "ראוי".
קרוב משפחה (של מישהו שאתה לא מעריך בעבודה, או מכר רחוק שלא מחבב כאישיות) נפטר - אז רק בגלל שהיית ביחסים רופפים איתו/ה חייבים ללכת להלוויה או לניחום אבלים ("כי אנשים אחרים מהעבודה הולכים גם", "כי זה ____ של ____"). מוות זה לא דבר סימפטי ולא דבר שקל להתמודד איתו חברתית, אז אם לא הכרתי את אותו אדם (או נפגשנו פעם אחת, לשנייה), ואותו בנאדם לא הפרסונה גרטה שלי - יהיה לי קשה לזייף. בפני עצמי ובפני אחרים.

מצד שני, שמחה זה משהו מדבק,
משהו שקל יותר להיכנס אליו- שאין צורך לזייף (לרוב האנשים, בהרבה נסיבות).
אם מישהו מסוגל להיכנס לאווירה (מבלי לקנא) זה סוג של דבק חברתי- אומנם סוג של ניצול (השמחה שלו/ה תגרום לי להגיש טוב) אבל זה משהו שקל יותר להתחבר אליו וזה טוב לשני הצדדים (אני מקבלת הרגשה טובה- ומבחינת הצד השני יש "באאז" מסביבו, מוקף אנשים מחייכים וצוחקים).