משהו שעזר לי להתמודד
כבר כמה זמן שאני מתלבטת אם לכתוב את זה - מצד אחד רוצה לשתף, ומצד שני זה כל כך אינטימי... אחד הדברים שהכי עזרו לי בהתמודדות היה לדמיין את הכאב שלי בשלבים שונים. זה התחיל ביום שבו חרב עלי עולמי ונודע לי שצריך להפסיק את ההריון. בכיתי המון וכשקצת נרגעתי הרגשתי צורך לראות מול מה אני עומדת. אולי זה הצורך המתמיד שלי להיות בשליטה ולהבין מה קורה איתי, גם כשהכל מאבד כיוון והגיון. הבנתי שיש מעלי כדור עצום ושחור. אני לא מרגישה את המשקל שלו פיזית, אבל אני לא מצליחה לראות שום דבר חוץ ממנו. אני שוכבת על הגב והצל שלו מכסה את כולי, ורק כפות הרגלים לא מכוסות, אבל הן כל כך רחוקות ממני. אחרי כמה ימים (ואחרי טיפול רפלקסולוגי משחרר במיוחד) היה לי את אחר הצהרים הגרוע של חיי. פשוט ישבתי באותו מקום כמה שעות - בכיתי, כאבתי, בכיתי עוד קצת... אחרי כמה שעות כאילו התעוררתי קצת, ודמיינתי שוב מה קורה איתי ועם הכאב שלי. גיליתי שזה כבר לא כדור - זה מן בור ענק ושחור, עם מי רפש איומים ומגעילים. הבור מאוד עמוק וגדול, ואני נמצאת די למטה, אבל לא בקרקעית. כאילו שוכבת על איזו מדרגה קצת מעל הקרקעית, מותשת לגמרי. הרגע סיימתי צלילה עמוקה של כמה שעות לקרקעית הכאב שלי, ליסוד כל הרפש שמסתובב לי בנשמה בגלל ההפלה. הרגשתי עייפות גדולה, אבל גם מעין ידיעה שזו התחתית, ואמנם היא איומה, אבל כבר צללתי אליה וחזרתי, וגם אם אני אפול שוב אני אחזור. אח"כ הגיעו כמה ימים מוטרפים שלא היה לי זמן או כוח להתעמק בכאב - עשיתי מן הפסקה. ובפעם הבאה שנזכרתי בזה ראיתי את עצמי כאילו צפה בבור הזה באותו גובה שבו הייתי בפעם הקודמת. כאילו שהתעלפתי שם לכמה ימים ועכשיו התעוררתי מחדש, פתאום מודעת לעבודה הרבה שיש לי לעשות. עם הזמן והאבל והמחשבות לשמחתי הבור נהיה פחות עמוק ופחות רחב, ואחרי בערך 3 חודשים השטח שלו הצטמצם מאוד, והוא כבר לא היה עמוק כל כך, ואפילו כבר היה לו ציפוי כזה - מן גלד. צריך ללכת עליו מאוד בזהירות ואז הוא מחזיק. זה ממוקם מעל הלב שלי - מקום כל כך רגיש. מדי פעם נאמר לי משפט או באה מחשבה והרגל שלי מבקעת את הגלד וזה כל כך כואב, אבל מלמטה יש כבר מילוי - זה כבר לא הבור האיום ההוא, וכך אחרי יום-יומים הגלד חוזר לעצמו. היום אני 4 וחצי חודשים אחרי. תאריך הלידה שלי היה לפני שלושה שבועות, ורוב מי שהיתה יחד איתי כבר ילדה. הגלד עוד שם, אבל הוא הולך ומצטמק, והמילוי שמתחתיו נהיה יותר עמיד וחזק. עדיין אני פגיעה והאיזור מאוד רגיש, אבל כשאני נזכרת בבור ההוא - בגודל ובשחור שלו, אני מרגישה טוב. הייתי בגיהנום והצלחתי לשרוד. כנראה שיש בי כוחות גדולים ועצומים, שאני לא מכירה. יצא לי די ארוך, מקווה שלא היתשתי אתכם. חג שמח ושתצאו מעבדות הכאב והפחד לחירות השמחה והתקוה.
כבר כמה זמן שאני מתלבטת אם לכתוב את זה - מצד אחד רוצה לשתף, ומצד שני זה כל כך אינטימי... אחד הדברים שהכי עזרו לי בהתמודדות היה לדמיין את הכאב שלי בשלבים שונים. זה התחיל ביום שבו חרב עלי עולמי ונודע לי שצריך להפסיק את ההריון. בכיתי המון וכשקצת נרגעתי הרגשתי צורך לראות מול מה אני עומדת. אולי זה הצורך המתמיד שלי להיות בשליטה ולהבין מה קורה איתי, גם כשהכל מאבד כיוון והגיון. הבנתי שיש מעלי כדור עצום ושחור. אני לא מרגישה את המשקל שלו פיזית, אבל אני לא מצליחה לראות שום דבר חוץ ממנו. אני שוכבת על הגב והצל שלו מכסה את כולי, ורק כפות הרגלים לא מכוסות, אבל הן כל כך רחוקות ממני. אחרי כמה ימים (ואחרי טיפול רפלקסולוגי משחרר במיוחד) היה לי את אחר הצהרים הגרוע של חיי. פשוט ישבתי באותו מקום כמה שעות - בכיתי, כאבתי, בכיתי עוד קצת... אחרי כמה שעות כאילו התעוררתי קצת, ודמיינתי שוב מה קורה איתי ועם הכאב שלי. גיליתי שזה כבר לא כדור - זה מן בור ענק ושחור, עם מי רפש איומים ומגעילים. הבור מאוד עמוק וגדול, ואני נמצאת די למטה, אבל לא בקרקעית. כאילו שוכבת על איזו מדרגה קצת מעל הקרקעית, מותשת לגמרי. הרגע סיימתי צלילה עמוקה של כמה שעות לקרקעית הכאב שלי, ליסוד כל הרפש שמסתובב לי בנשמה בגלל ההפלה. הרגשתי עייפות גדולה, אבל גם מעין ידיעה שזו התחתית, ואמנם היא איומה, אבל כבר צללתי אליה וחזרתי, וגם אם אני אפול שוב אני אחזור. אח"כ הגיעו כמה ימים מוטרפים שלא היה לי זמן או כוח להתעמק בכאב - עשיתי מן הפסקה. ובפעם הבאה שנזכרתי בזה ראיתי את עצמי כאילו צפה בבור הזה באותו גובה שבו הייתי בפעם הקודמת. כאילו שהתעלפתי שם לכמה ימים ועכשיו התעוררתי מחדש, פתאום מודעת לעבודה הרבה שיש לי לעשות. עם הזמן והאבל והמחשבות לשמחתי הבור נהיה פחות עמוק ופחות רחב, ואחרי בערך 3 חודשים השטח שלו הצטמצם מאוד, והוא כבר לא היה עמוק כל כך, ואפילו כבר היה לו ציפוי כזה - מן גלד. צריך ללכת עליו מאוד בזהירות ואז הוא מחזיק. זה ממוקם מעל הלב שלי - מקום כל כך רגיש. מדי פעם נאמר לי משפט או באה מחשבה והרגל שלי מבקעת את הגלד וזה כל כך כואב, אבל מלמטה יש כבר מילוי - זה כבר לא הבור האיום ההוא, וכך אחרי יום-יומים הגלד חוזר לעצמו. היום אני 4 וחצי חודשים אחרי. תאריך הלידה שלי היה לפני שלושה שבועות, ורוב מי שהיתה יחד איתי כבר ילדה. הגלד עוד שם, אבל הוא הולך ומצטמק, והמילוי שמתחתיו נהיה יותר עמיד וחזק. עדיין אני פגיעה והאיזור מאוד רגיש, אבל כשאני נזכרת בבור ההוא - בגודל ובשחור שלו, אני מרגישה טוב. הייתי בגיהנום והצלחתי לשרוד. כנראה שיש בי כוחות גדולים ועצומים, שאני לא מכירה. יצא לי די ארוך, מקווה שלא היתשתי אתכם. חג שמח ושתצאו מעבדות הכאב והפחד לחירות השמחה והתקוה.