נכון מאוד, וגם
הם לא הלהקה היחידה... הבעיה עם הנסיון "לשחזר" את הצליל של שנות השישים הוא שזה כמעט בלתי אפשרי, או בלתי אפשרי בכלל, ונובע בד"כ מתחושות נחיתות של האמנים, מה שאינו טוב. אולי הסיפור העצוב ביותר שקשור לזה הוא הסיפור של לי מייברס וה-LAs, להקה ליברפולית שפרצה בשנת 1990 לערך. מייברס הוא זה שכתב את השיר There She Goes שזכה לכמה וכמה גרסאות כיסוי. הלהקה זכתה להצלחה ולאהדה רבה של הביקורת, אבל מייברס היה פרפקציוניסט: הוא הרגיש שהוא חייב להקליט בדיוק באותם תנאים טכניים שהיו בשנות השישים (נדמה לי שהאובססיה שלו היתה ל-Pet Sounds, אבל יכול להיות שאני טועה). הפרפקציוניזם שלו היה בעוכרו: הוא לא הרגיש שלם עם אף הקלטה של הלהקה, ואלבומם - היחיד - יצא בקושי רב, רק לאחר שחברת התקליטים נתנה למייברס אולטימטום. מייברס הרגיש שהוא "מתפשר", אף כי האלבום נחשב לאחד החשובים מהתקופה, ונכנס לדכאון כבד, ממנו לא יצא מעולם. השמועות מדברות על מחלת נפש והתמכרות להרואין ומה לא. כמו בארט, הוא נעלם, ולא חזר עוד. סיפורים אולי יותר משעשעים, הם על עשרות הלהקות - מה-Black Crows ועד Primal Scream שהושפעו מהסטונס וניסו לשחזר את המיקס העכור של Exile on Main Street (שבו הקולות נדחפו לאחור, ע"ח הכלים האחרים). בעצם, הרבה מלהקות הרוק העכשוויות בלונדון מנסות לשחזר את הצליל של שנות השישים - אם לא במובן הטכני, אז במובן המהותי.