משהו שתמיד רציתי לשאול אבל התביישתי

[כרמית גולדשטיין]

משהו שתמיד רציתי לשאול אבל התביישתי

תמיד רציתי לעבור קורס חובשים ולהתנדב במד"א עוד מגיל 14 , לצערי היה לי נסיון עם מצבי חרום של יקיריי והייתי רגועה, תחת שליטה, וצוותי מד"א שהיו במקום וגם הרופאים בביה"ח אמרו לי בכל אותן פעמים שעזרתי מאוד להרגיע את החולה, וששמרתי על קור רוח..אך כאשר אני חושבת על חלילה , לא עלינו, על טיפול בפצועים בתאונת דרכים /פיגוע , והתמודדות עם מראות של חלקי גוף/גופות ,אני יודעת שברגע שאראה דבר כזה אקיא את נשמתי ואתקשה להוציא את המראה מראשי , והכאב הנפשי יהיה עצום עבורי -אני רגישה מאוד לכאבם של אחרים. מעניין אותי לדעת איך מי מכם שמתנדבים במד"א בכל תפקיד /הכשרה שהו/יא , הכיצד ידעתם שתוכלו להתמודד עם זה ? כיצד אתם מתמודדים עם זה? והאם הייתם ממליצים למישהיא כמוני בכל זאת לעבור הכשרה ולהתנדב ?

 

[Anusha]

לדעתי...

עד שלא תנסי, לא תדעי. ז"א, עד שלא תיראי משהו באמת קשה את לא תדעי אם עם זה את מסוגלת להתמודד או לא... אם כן, אז בסדר(?), אבל צריך לקחת בחשבון שאת תוכלי להתקל במשהו יותר קשה פעם הבאה. אבל אם זה לא בסדר ואת לא יכולה להתמודד עם זה אז כנראה זה לא כ"כ המקום בשבילך... אני אישית כשהתחלתי להתנדב ידעתי לקראת מה אני הולכת. נכון לעכשיו אין לי דרך התמודדות מסויימת, ואחרי כמה וכמה מיקרים קשים שיצא לי לראות אני דיי יכולה להגיד שזה לא כ"כ מזיז לי. למשל אתמול (או היום?) עשיתי משמרת לילה. הגענו (צוות נט"ן) לתאונת דרכים קשה (קינמטיקה די קשה, אחד בינוני, אחת קשה ועוד 4 קל). טיפלנו בפצוע בינוני, אבל יצא לי לראות גם את הפצועה קשה. באמת מחזה לא נעים... אבל חזרנו לתחנה אחרי הכל...והלכתי לישון. משהו הפריעה לי לישון...אבל זה לא המחשבה על התאונה ועל מה שראיתי (כי לא חשבתי על זה פשוט...!), אלא זה היו הנחירות של הפרמדיק... מה אני אעשה, ככה אני. לא מזיז לי כ"כ. ואני לא יודעת אם זה טוב או רע... טוב נראה לי אני אפסיק לכתוב... מקווה שעזרתי לך לפחות במשהו. בהצלחה לך

 

[בחור ישיר]

אצלי

במיוחד בחשש לחיי אדם, ובתאונות דרכים אצלנו בערבה, אני בדרך למקרה יושב ומכין את עצמי. יצא לי כמה מקרים עם מראות לא סימפטיים. לדעתי, המראות באמת קצת מקשים על העבודה, אבל אותי למדו לנתק, רגש מהיום הראשון במד"א, בטענה של מי שחולה זה המטופל ולא אתה. הרבה מהאנשים שלא באים למד"א (מלבד אלו שלא באים בגלל הזריקות), מאלה שיצא לי לדבר איתם, מנמקים את הסיבה לכך עקב המראות, והרגש שלהם. חלקם לא יכולים להתמודד עם דם, וחלקם פוחדים מהמראות שעליהם ספרנו להם. מאידך גיסה, הרבה מאד מתנדבים בתחנה שלנו, באו להתמודד עם הבעיה שלהם עם המראות. אז בתחילה היה להם קצת קשה, אבל כיום הם חסינים כפי שהם מגדירים. תליו באופי וכמה את מוכנה לזה.

 

[כרמית גולדשטיין]

אין לי בעיה לראות דם אלא חלקי איברים וכאלה

 

[חובשת מתנדבת]

היי כרמית

קודם כל מתנדבי מד"א מתקבלים לארגון בצורה מסודרת. כלומר: קורס, חונכות ואח"כ לאט לאט מכניסים אותנו לעינינים ולא זורקים אותנו מייד לאיזה תאונה קשה או פיגוע. שנית, הנושא של חשיפה לטראומות נפשיות נורא תלוי באחראי מתנדבים . אצלנו כשהתנדבתי בפועל (היום אני מתנדבת מיל.) היה אחראי מתנדבים המדריך שלך בקורס 44 (ראיתי בהודעה קודמת שלך) והוא מלבד היותו איש מקסים ונשמה טובה גם ידע לעצור ולהקפיא אירוע כדי למנוע ממתנדבי נוער את החשיפה המיותרת שכן נודה על האמת :מה אני כבר יכולה לעשות עם גופה מרוסקת וכו' מנסיוני , הייתי איתו בנסיעה לתאונה קשה והוא ידע לדרוש שאשאר באמבולנס , טיפל בעצמו ובעזרת כוננים בניסיונות החייאה שנכשלו ומכיוון שממילא מגיע נט"ן למקרים כאלה בעצם הייתי בתאונה קשה עם הרוגים ולא ראיתי שום מראה קשה. אגב, באותה הזדמנות ומכיוון שאיני פוגשת במדריך שלך-מסרי לו ד"ש חמה והמון אהבה.