משה פרץ בהופעה - כוכב ברגע הכי טוב שלו
הכתבה הוציאה את משה פרץ מלך, באמת כל הכבוד לו. והכתבה מעכבר העיר יום שני 25 בינואר 2010 03:00 מאת: בן שלו הופעתו של משה פרץ היא מפגש עם כוכב פופ טרי ברגע הכי טוב, כשההמונים כבר הולכים אחריו, אך לפני שהעסק נעשה משומן ושבע מדי רבע שעה אחרי תחילת ההופעה, כשלפחות 2,000 מתוך 2,700 האנשים שמילאו את היכל התרבות עמדו על רגליהם והריעו, התחילו צעקות קצובות על פי מנגינת השיר העממי הידוע "אבי נמני": מ-שה פ-רץ! מ-שה פ-רץ! פרץ חייך (חיוך ספונטני של בחור צעיר שלא מאמין שזה קורה לו? חיוך מחושב של אמן מתחיל אך כבר מנוסה מאוד, שיודע היטב עד כמה הקהל שלו אוהב אותו?) ואמר: "משה פרץ היה רוצה... רגע, למה אני אומר משה פרץ. אני. אני הייתי רוצה לצעוק עכשיו את השמות של כל אחד ואחת מכם, כי בלעדיכם כל זה לא היה קורה". טוב שפרץ מקפיד לא לדבר על עצמו בגוף שלישי, ויש לקוות שזה לא יקרה בעתיד, אם כי חייבים להודות שהסיטואציה בהיכל - השילוב בין מספר האנשים ועוצמת התשואות - היתה עשויה לבלבל גם אמנים מבוגרים ומנוסים ממנו. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שמעתי את הרעש המתוק והמחריש שנוצר כשמאות (אם לא יותר) נשים צעירות, ולצדן מאות (אם לא יותר) גברים צעירים, מביעים את ההתלהבות שלהם בצורה לא מצונזרת. גם הופעות של אייל גולן, למשל, מושכות כמויות כאלה (וגדולות יותר) של אנשים צעירים, אבל לצדם יש לפחות אותה כמות של מבוגרים. אצל פרץ המבוגרים היו מיעוט מבוטל, הצעירים שלטו (לא נערים ונערות, אלא בני 17 עד 23, נניח) והרעש שהם עשו היה תענוג לאוזניים. בשביל מי שלא נמנה עם קהל המעריצים של פרץ, זאת היתה ההנאה העיקרית מההופעה שלו: זה היה מפגש בלתי אמצעי עם כוכב פופ טרי ברגע הכי טוב שלו, כשההמונים כבר הולכים אחריו, אבל לפני שהעסק נעשה משומן ושבע מדי. תגובת הקהל המחישה את הרגע הזה, וכך גם הנוכחות הבימתית של פרץ, שהיתה צנועה אבל לא צנועה מדי ובוטחת אבל לא בוטחת מדי. אבל הסצינה שהמחישה בצורה הכי ברורה שהמפעל הקטן שצמח סביב פרץ נמצא עדיין בשלב הטרום-תעשייתי שלו, או בשלב התעשייתי הראשוני שלו, התרחשה דווקא בצדי הבמה, מחוץ לטווח הראייה של רוב הקהל. מי שישב בשורות הראשונות יכול היה לגנוב הצצה במה שהתרחש בצדי הבמה, מאחורי הקלעים, ולראות את הרקדניות של פרץ בשעה שהן המתינו לנאמבר שלהן. הן לא חיכו בשקט, הן קפצו ורקדו למקצב של הדרבוקה והדביקו בהתלהבות שלהן את שאר אנשי הצוות. זה היה מחזה מקסים, שאומר משהו על האנרגיות החיוביות שמפעילות בשלב הזה את פרץ ואת המעגל שמקיף אותו. המעגל הזה הוא מעגל גדול. הלהקה של פרץ מנתה לא פחות מ-19 נגנים: ארבעה (!) מתופפים ומקישנים, שלושה נשפנים, ארבע קשתניות, שלושה זמרי ליווי, שני קלידנים, שני גיטריסטים ובסיסט. ממש ביג בנד, שאמנם לא הפיק צליל מעניין אבל נתן לפרץ רוח גבית חזקה. בנוסף אליהם היו גם חמישה זמרים מהכושיים העבריים וחמישה רקדנים, שלטעמי אפשר היה לוותר עליהם. גם הקשתניות, אם לומר את האמת, היו שם בעיקר לצורכי קישוט. הבעיה (שלי לפחות) עם פרץ, היא מן הסתם אחת הסיבות לפופולריות הגדולה שלו: לצד הפופ המזרחי הקליל והיעיל שלו ("אני שלך", למשל, הוא אחד הלהיטים המוצדקים של התקופה האחרונה) יש אצלו כמויות מסחריות של שמאלץ. הרגש עוטף את לילותיו, הכינורות מנגנים בו, וכן הלאה. במחצית הראשונה של ההופעה הנטייה המשתפכת רוסנה על ידי העוצמה של הלהקה הגדולה והאנרגיה החזקה שבקעה מהקהל. אחר כך השמאלץ זקף את ראשו וההופעה נהפכה לגיבוב של כל מה שיכול לעבוד ברגע הנוכחי בתרבות הישראלית: פופ מזרחי קצבי, בלדות משי, קצת אלקטרוני, טאץ' של אר-אנ'-בי, פיוטים, לאס וגאס, צביקה פיק, מיומנה, "רוקדים עם כוכבים". אז אולי, בניגוד לרושם הראשוני, פרץ כבר נמצא עמוק בתוך השלב התעשייתי שלו?
הכתבה הוציאה את משה פרץ מלך, באמת כל הכבוד לו. והכתבה מעכבר העיר יום שני 25 בינואר 2010 03:00 מאת: בן שלו הופעתו של משה פרץ היא מפגש עם כוכב פופ טרי ברגע הכי טוב, כשההמונים כבר הולכים אחריו, אך לפני שהעסק נעשה משומן ושבע מדי רבע שעה אחרי תחילת ההופעה, כשלפחות 2,000 מתוך 2,700 האנשים שמילאו את היכל התרבות עמדו על רגליהם והריעו, התחילו צעקות קצובות על פי מנגינת השיר העממי הידוע "אבי נמני": מ-שה פ-רץ! מ-שה פ-רץ! פרץ חייך (חיוך ספונטני של בחור צעיר שלא מאמין שזה קורה לו? חיוך מחושב של אמן מתחיל אך כבר מנוסה מאוד, שיודע היטב עד כמה הקהל שלו אוהב אותו?) ואמר: "משה פרץ היה רוצה... רגע, למה אני אומר משה פרץ. אני. אני הייתי רוצה לצעוק עכשיו את השמות של כל אחד ואחת מכם, כי בלעדיכם כל זה לא היה קורה". טוב שפרץ מקפיד לא לדבר על עצמו בגוף שלישי, ויש לקוות שזה לא יקרה בעתיד, אם כי חייבים להודות שהסיטואציה בהיכל - השילוב בין מספר האנשים ועוצמת התשואות - היתה עשויה לבלבל גם אמנים מבוגרים ומנוסים ממנו. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שמעתי את הרעש המתוק והמחריש שנוצר כשמאות (אם לא יותר) נשים צעירות, ולצדן מאות (אם לא יותר) גברים צעירים, מביעים את ההתלהבות שלהם בצורה לא מצונזרת. גם הופעות של אייל גולן, למשל, מושכות כמויות כאלה (וגדולות יותר) של אנשים צעירים, אבל לצדם יש לפחות אותה כמות של מבוגרים. אצל פרץ המבוגרים היו מיעוט מבוטל, הצעירים שלטו (לא נערים ונערות, אלא בני 17 עד 23, נניח) והרעש שהם עשו היה תענוג לאוזניים. בשביל מי שלא נמנה עם קהל המעריצים של פרץ, זאת היתה ההנאה העיקרית מההופעה שלו: זה היה מפגש בלתי אמצעי עם כוכב פופ טרי ברגע הכי טוב שלו, כשההמונים כבר הולכים אחריו, אבל לפני שהעסק נעשה משומן ושבע מדי. תגובת הקהל המחישה את הרגע הזה, וכך גם הנוכחות הבימתית של פרץ, שהיתה צנועה אבל לא צנועה מדי ובוטחת אבל לא בוטחת מדי. אבל הסצינה שהמחישה בצורה הכי ברורה שהמפעל הקטן שצמח סביב פרץ נמצא עדיין בשלב הטרום-תעשייתי שלו, או בשלב התעשייתי הראשוני שלו, התרחשה דווקא בצדי הבמה, מחוץ לטווח הראייה של רוב הקהל. מי שישב בשורות הראשונות יכול היה לגנוב הצצה במה שהתרחש בצדי הבמה, מאחורי הקלעים, ולראות את הרקדניות של פרץ בשעה שהן המתינו לנאמבר שלהן. הן לא חיכו בשקט, הן קפצו ורקדו למקצב של הדרבוקה והדביקו בהתלהבות שלהן את שאר אנשי הצוות. זה היה מחזה מקסים, שאומר משהו על האנרגיות החיוביות שמפעילות בשלב הזה את פרץ ואת המעגל שמקיף אותו. המעגל הזה הוא מעגל גדול. הלהקה של פרץ מנתה לא פחות מ-19 נגנים: ארבעה (!) מתופפים ומקישנים, שלושה נשפנים, ארבע קשתניות, שלושה זמרי ליווי, שני קלידנים, שני גיטריסטים ובסיסט. ממש ביג בנד, שאמנם לא הפיק צליל מעניין אבל נתן לפרץ רוח גבית חזקה. בנוסף אליהם היו גם חמישה זמרים מהכושיים העבריים וחמישה רקדנים, שלטעמי אפשר היה לוותר עליהם. גם הקשתניות, אם לומר את האמת, היו שם בעיקר לצורכי קישוט. הבעיה (שלי לפחות) עם פרץ, היא מן הסתם אחת הסיבות לפופולריות הגדולה שלו: לצד הפופ המזרחי הקליל והיעיל שלו ("אני שלך", למשל, הוא אחד הלהיטים המוצדקים של התקופה האחרונה) יש אצלו כמויות מסחריות של שמאלץ. הרגש עוטף את לילותיו, הכינורות מנגנים בו, וכן הלאה. במחצית הראשונה של ההופעה הנטייה המשתפכת רוסנה על ידי העוצמה של הלהקה הגדולה והאנרגיה החזקה שבקעה מהקהל. אחר כך השמאלץ זקף את ראשו וההופעה נהפכה לגיבוב של כל מה שיכול לעבוד ברגע הנוכחי בתרבות הישראלית: פופ מזרחי קצבי, בלדות משי, קצת אלקטרוני, טאץ' של אר-אנ'-בי, פיוטים, לאס וגאס, צביקה פיק, מיומנה, "רוקדים עם כוכבים". אז אולי, בניגוד לרושם הראשוני, פרץ כבר נמצא עמוק בתוך השלב התעשייתי שלו?
