כמה מילים לגבי הקרב עצמו
קודם כל, אכן מדובר בנצחון המשמעותי ביותר של לוחם ישראלי ב MMA.
אבל כאשר מציבים את הקרב בפרספקטיבה הראויה (פירוט בהמשך), הדבר העיקרי שרואים זה מציאות עגומה מאד. ואם עושים השוואה לאומנויות לחימה אחרות, בהחלט ניתן לומר שאין MMA מקצועני בישראל.
פרספקטיבה- כאשר פרנקה הגיע לקרב, הוא הגיע אחרי 5 הפסדים ב 6 קרבות. במקרה הטוב ביותר, ניתן לדרג אותו כטופ 50. ואם נצחון על לוחם שהוא טופ 50 זה הכי טוב שהשגנו כישראליים, אזי באמת אין שום סיבה למסיבה. באגרוף ובג'ודו ההישגים הישראלים הם הרבה יותר טובים בכמה סדרי גודל.
משה טוען שהנצחון שלו הוא כמו נצחון על ברזיל בכדורגל. אני הייתי משווה את זה לנצחון על נבחרת שמדורגת במקום ה 50 בעולם. ואז מדובר בבולגריה, ולא ברזיל.
ועוד נקודה בראיון- מצד אחד, משה מתפלא על גודלו של פרנקה, ומצד שני, הוא מספר על כך ששניהם התקשו באותה מידה לרדת מ 72 ק"ג. לטעמי, זה מסגיר עוד חסרון ישראלי, וזה היכולת "לעשות משקל".
