משו..
בגלל שעדין לא הרבה גילו את "המקום" הזה, אני חשה פה כמו בחדר וידויים. כבייכול אני אמורה להרגיש כאן בודדה, אך להיפך, אני מוצאת שהשקט כאן מקנה לי תחושת השתפכות, והקירות המגנים מקשיבים ומחבקים. ... תיכף מגיע מחר. אני במתח עצבני. מרגישה כאילו לא עשיתי כלום בחיים הראוי להערכה. מרגישה שרק התעסקתי ומתעסקת בלהתמודד. מרגישה מאוד לא עושה. התחושה הזו מרגישה לי לא נעים בנשמה. אני יודעת שעשיתי המון..אך הכל קשור רק בלרפא אותי. שום עשייה של מעבר. כפות הרגליים שלי הן טריגר. כשמחשבה מפחידה עולה, הם מתחילות לגרד. מישי משיטת גרינברג אמרה לי שכפות הרגליים הן מסמלות את הפחדים. יש בי טונות של פחדים. ..לפני שנה הייתי במשבר ענקי. ומתוך הסטריה התחלתי לכתוב את כל הפחדים שלי, וניסיתי להיכנס ברבאק שלי עלמנת להסירם. .. היום, דוקא מתוך הבנה וחוסר נודניקיות לי, הן מוסרים מאילהם. .. המון השתנה בי מלפני שנה. אך עוד יש מליון המון שלא. ואני רוצה גם דברים אחרים לי. אני מנסה לגלות מה אני אוהבת לעשות, מה יקנה לי עונג וחומר כאחד. כל העשייה שלי, עד כה, הסתכמה בי. ואני תוהה מה מתוך כולי יכול גם לשמש אותי לבחוץ. וזה מטריד ולא נותן מנוח. פעם רציתי גם להשתמש ביכולת הכתיבה שלי כמקצוע. לראיין אנשים, להעביר מסרים. אך הכל היה בגדר פאנטזיה. הכל. ועכשיו אני כבר לא רוצה שהחלומות שלי, רובם, יהיו בגדר פאנטזיה. אני רוצה לצאת לאור. רוצה לעסוק במשו שייחיך אותי. ומצד שני, עדין לא למדתי. תחושת עצב עולה עכשיו. דמעה. עלה טריגר..הלבד. לא לבד של זוג.. לבד של הכל לבד. עם סיפור חיי כמו שלי, אני לא יודעת איך הגעתי לעד הלום. כנראה שאני באמת חזקה כמו שכולם אומרים. אבל זה כבר מתיש. כי אני אמנם יודעת שאני יוכל לעשות לבד הכל, אך אולי אני לא רוצה? אולי אני רוצה השתתפות בהצלחות ובכשלונות. אולי אני רוצה תמיכה בי, ולתמוך במישו.. אולי לא הכל עניין של הצלחתי לבד? כמה קשה כשאי אפשר מידיי פעם לנוח. היו ימים שבכיתי ללא הרף. רציתי רק לנוח. כי מגיל 21 אני עובדת בשביל אוכל ומיטה לבד. ומלחיץ כשאין אף אחד שתומך ואומר כל הכבוד. מלחיץ שאין פירגון. ואתה רק הולך והולך. ומלחיץ שהימים עוברים ועוברים ואין משו שיבדיל אותם. .. לזכותי יאמר שרציתי תמיד לקבל עזרה. ביקשתי אותה. לא כספית, אך ידעתי לבכות ולדבר ולא להתבייש לפרוק. מצאתי לי הורים מאמצים.. תמיד הייתה תמיכה כלשהי באזור..וידעתי לקבל אותה. אולי בגלל זה לא נשברתי.. לפעמים, כשאני קוראת את סיפור חיי, אני פשוט לא מבינה איך נישארה בי אופטימיות וחיוכיות. מה החזיק אותי ככה אנושית. עםכמה מליון פחדים התמודדתי עם כל הקושי. .. פעם אבא שלי דפק לי מכות. בגיל 22. כי חזרתי ב 4 בבוקר. ברחתי בצהרי המחרת לחברה. משם, בלי אגורה, ובלי בגדים, לחברה במלון בצפון. שמה התחלתי לעבוד כחדרנית. המשכורת הראשונה גרמה לי לבכות. משם הרמתי את עצמי, עברתי לקיבוץ בצפון, לעבודה במפעל. ואח"כ עשיתי מכינה. עם כל הקושי, השלמתי את הבגרויות. .. איך? מה? אני מנסה לבדוק איך ומה החזיק אותי, ועדין יכולתי לחייך ולבטוח באנשים. אולי אין מה או איך... אולי זה הלהמשיך ללכת.. .. טוב אסיים, עולה לי רגשי של לא נעים ככה להציף את הפורום. נשרזהב.
בגלל שעדין לא הרבה גילו את "המקום" הזה, אני חשה פה כמו בחדר וידויים. כבייכול אני אמורה להרגיש כאן בודדה, אך להיפך, אני מוצאת שהשקט כאן מקנה לי תחושת השתפכות, והקירות המגנים מקשיבים ומחבקים. ... תיכף מגיע מחר. אני במתח עצבני. מרגישה כאילו לא עשיתי כלום בחיים הראוי להערכה. מרגישה שרק התעסקתי ומתעסקת בלהתמודד. מרגישה מאוד לא עושה. התחושה הזו מרגישה לי לא נעים בנשמה. אני יודעת שעשיתי המון..אך הכל קשור רק בלרפא אותי. שום עשייה של מעבר. כפות הרגליים שלי הן טריגר. כשמחשבה מפחידה עולה, הם מתחילות לגרד. מישי משיטת גרינברג אמרה לי שכפות הרגליים הן מסמלות את הפחדים. יש בי טונות של פחדים. ..לפני שנה הייתי במשבר ענקי. ומתוך הסטריה התחלתי לכתוב את כל הפחדים שלי, וניסיתי להיכנס ברבאק שלי עלמנת להסירם. .. היום, דוקא מתוך הבנה וחוסר נודניקיות לי, הן מוסרים מאילהם. .. המון השתנה בי מלפני שנה. אך עוד יש מליון המון שלא. ואני רוצה גם דברים אחרים לי. אני מנסה לגלות מה אני אוהבת לעשות, מה יקנה לי עונג וחומר כאחד. כל העשייה שלי, עד כה, הסתכמה בי. ואני תוהה מה מתוך כולי יכול גם לשמש אותי לבחוץ. וזה מטריד ולא נותן מנוח. פעם רציתי גם להשתמש ביכולת הכתיבה שלי כמקצוע. לראיין אנשים, להעביר מסרים. אך הכל היה בגדר פאנטזיה. הכל. ועכשיו אני כבר לא רוצה שהחלומות שלי, רובם, יהיו בגדר פאנטזיה. אני רוצה לצאת לאור. רוצה לעסוק במשו שייחיך אותי. ומצד שני, עדין לא למדתי. תחושת עצב עולה עכשיו. דמעה. עלה טריגר..הלבד. לא לבד של זוג.. לבד של הכל לבד. עם סיפור חיי כמו שלי, אני לא יודעת איך הגעתי לעד הלום. כנראה שאני באמת חזקה כמו שכולם אומרים. אבל זה כבר מתיש. כי אני אמנם יודעת שאני יוכל לעשות לבד הכל, אך אולי אני לא רוצה? אולי אני רוצה השתתפות בהצלחות ובכשלונות. אולי אני רוצה תמיכה בי, ולתמוך במישו.. אולי לא הכל עניין של הצלחתי לבד? כמה קשה כשאי אפשר מידיי פעם לנוח. היו ימים שבכיתי ללא הרף. רציתי רק לנוח. כי מגיל 21 אני עובדת בשביל אוכל ומיטה לבד. ומלחיץ כשאין אף אחד שתומך ואומר כל הכבוד. מלחיץ שאין פירגון. ואתה רק הולך והולך. ומלחיץ שהימים עוברים ועוברים ואין משו שיבדיל אותם. .. לזכותי יאמר שרציתי תמיד לקבל עזרה. ביקשתי אותה. לא כספית, אך ידעתי לבכות ולדבר ולא להתבייש לפרוק. מצאתי לי הורים מאמצים.. תמיד הייתה תמיכה כלשהי באזור..וידעתי לקבל אותה. אולי בגלל זה לא נשברתי.. לפעמים, כשאני קוראת את סיפור חיי, אני פשוט לא מבינה איך נישארה בי אופטימיות וחיוכיות. מה החזיק אותי ככה אנושית. עםכמה מליון פחדים התמודדתי עם כל הקושי. .. פעם אבא שלי דפק לי מכות. בגיל 22. כי חזרתי ב 4 בבוקר. ברחתי בצהרי המחרת לחברה. משם, בלי אגורה, ובלי בגדים, לחברה במלון בצפון. שמה התחלתי לעבוד כחדרנית. המשכורת הראשונה גרמה לי לבכות. משם הרמתי את עצמי, עברתי לקיבוץ בצפון, לעבודה במפעל. ואח"כ עשיתי מכינה. עם כל הקושי, השלמתי את הבגרויות. .. איך? מה? אני מנסה לבדוק איך ומה החזיק אותי, ועדין יכולתי לחייך ולבטוח באנשים. אולי אין מה או איך... אולי זה הלהמשיך ללכת.. .. טוב אסיים, עולה לי רגשי של לא נעים ככה להציף את הפורום. נשרזהב.
