זאתי שחושבת
New member
משחקים של בית
השתגעתי. נטרפה עליי דעתי.
היציבות שהייתה בי, כמו דלת עץ כבדה, מתחילה להתפורר.
חרקי עץ מכרסמים בה בהתמדה,
יוצרים נתיבים חדשים אל מקום לא נודע
מעבר ללוחות העץ הכבדים.
מה יש שם בצד השני אני תוהה
בעודי יושבת סגורה, בבית
הידוע והמוכר
הבית שאליו גדלתי - 2 הורים, אמא, אבא, חתול אולי, וילדה
אמא עסוקה ביומיום מארגנת מסדרת, אבא בעבודה בענייניו המעניינים אותו. להתפאר בבתו הוא יודע, כמו להניף בגאווה גביע, מדלייה, שזכה בהם.
והילדה יודעת להיות ילדה טובה. ממושמעת, עונה לצרכיהם. רק החתול אולי מרשה לעצמו מעט תעוזה מידיי פעם כשהוא משחיז את ציפורניו על הספה באמצע הסלון.
אז המוכר הזה נשאר, רק התפקידים השתנו מעט. חילופי שחקנים, שינויים קלים בתסריט מעונה לעונה... אמא ממושמעת, מארגנת מסדרת. אבא בעבודה עסוק בשלו. לפעמים הילדות מאפשרות לו קרבה אותה לא הכיר מעולם. והתעוזה... בחלומות, שם חתולים תמיד נופלים על הרגליים, עם תשע נשמות. הם תמיד יכולים להרשות לעצמם לנסות עוד משהו, לעבור את הגדר לחצר השכנים, אולי שם יש סיכויי לקבל נתח עסיסי של חזה עוף או קערה גדולה מלאה בחלב.
רק לעבור את הגדר... אח"כ לחזור אל הבית, מעבר לדלת העץ העבה, אל הסדר המשמים והבטוח.
ודעתי שנטרפה חומקת משליטתי אל מחוזות בהם לא צעדתי. ואני סותמת את החורים בדלת בפלסטלינה של ילדים. משחקי הילדים מנחמים אותי - הנה הדלת כבר מלאה בגושי פלסטלינה צבעוניים, כחולים, אדומים, וורודים, צהובים, ירוקים. בסוף תהייה יותר פלסטלינה מדלת ולא יהיה מה שיחצוץ בין הבית לבין מה ששם. משחקי הדמיון מנחמים אותי. בסוף לא ישאר מה שיחצוץ בין מה שקורה לבין מה שבדמיון.
השתגעתי. נטרפה עליי דעתי.
היציבות שהייתה בי, כמו דלת עץ כבדה, מתחילה להתפורר.
חרקי עץ מכרסמים בה בהתמדה,
יוצרים נתיבים חדשים אל מקום לא נודע
מעבר ללוחות העץ הכבדים.
מה יש שם בצד השני אני תוהה
בעודי יושבת סגורה, בבית
הידוע והמוכר
הבית שאליו גדלתי - 2 הורים, אמא, אבא, חתול אולי, וילדה
אמא עסוקה ביומיום מארגנת מסדרת, אבא בעבודה בענייניו המעניינים אותו. להתפאר בבתו הוא יודע, כמו להניף בגאווה גביע, מדלייה, שזכה בהם.
והילדה יודעת להיות ילדה טובה. ממושמעת, עונה לצרכיהם. רק החתול אולי מרשה לעצמו מעט תעוזה מידיי פעם כשהוא משחיז את ציפורניו על הספה באמצע הסלון.
אז המוכר הזה נשאר, רק התפקידים השתנו מעט. חילופי שחקנים, שינויים קלים בתסריט מעונה לעונה... אמא ממושמעת, מארגנת מסדרת. אבא בעבודה עסוק בשלו. לפעמים הילדות מאפשרות לו קרבה אותה לא הכיר מעולם. והתעוזה... בחלומות, שם חתולים תמיד נופלים על הרגליים, עם תשע נשמות. הם תמיד יכולים להרשות לעצמם לנסות עוד משהו, לעבור את הגדר לחצר השכנים, אולי שם יש סיכויי לקבל נתח עסיסי של חזה עוף או קערה גדולה מלאה בחלב.
רק לעבור את הגדר... אח"כ לחזור אל הבית, מעבר לדלת העץ העבה, אל הסדר המשמים והבטוח.
ודעתי שנטרפה חומקת משליטתי אל מחוזות בהם לא צעדתי. ואני סותמת את החורים בדלת בפלסטלינה של ילדים. משחקי הילדים מנחמים אותי - הנה הדלת כבר מלאה בגושי פלסטלינה צבעוניים, כחולים, אדומים, וורודים, צהובים, ירוקים. בסוף תהייה יותר פלסטלינה מדלת ולא יהיה מה שיחצוץ בין הבית לבין מה ששם. משחקי הדמיון מנחמים אותי. בסוף לא ישאר מה שיחצוץ בין מה שקורה לבין מה שבדמיון.
