"משחק החיים" או מותו של הפומו

[neoM]

"משחק החיים" או מותו של הפומו

שיר הפרחה --------------- אין לי ראש למילים ארוכות ואתה מין מלה ארוכה שכזאת. צ´או ידידי וד"ש לחייך, בתקוה שתבין את הפרחה. השמש של פרג´ קורעת את הים, ואני מפליגה בתוך הכפכפים. לאן שיקחו האורות אני שם, עם הלקה הליפסטיק ושאר דאווין. כי בא לרקוד, ובא לי שטויות בא לצחוק ולא בא לי עליך בא לי בימים ובא לי בלילות בא לי לצעוק "אני פרחה". פנים שלא עושות חשבון, וג´ינס בסטייל שכתוב בעיתון. סלסול נצחי בשיערות, ופוסטרים במקום קירות. רוצה לאהוב כמו בסרטים, חתיך שיבוא באנגלית וצבעים. come on baby המטוס מחכה, ועוד חלום שלי ממריא לו ובוכה. עד שיהיה לי זמן להיות גדולה, כבר תגמר המסיבה. כי בסוף כל פרחה מסתתר שיכון קטן בעל לדוגמה ואלף כיווני עשן. כי בא לרקוד, ובא לי שטויות בא לצחוק ולא בא לי עליך בא לי בימים ובא לי בלילות בא לי לצעוק "אני פרחה". ------------ אלה מילות השיר ששרה עופרה חזה, ז"ל (אללה ירחמה), שהזניקו אותה לתודעה הציבורית הישראלית, ונתנו הכשר למילה שנילחשה בשקט ובהסתר שנים ארוכות, מילה שתיארה נערה ממוצא מזרחי, עם השכלה ממוצעת ביותר, שעתידה טמון בנעוריה בלבד, והמשך חייה הוא גידול כמה ילדים, השמנה, התכערות וכו' השיר עצמו מתייחס רק להבטים החיצוניים, האימאז'יים, הויזואליים של הדמות הזו. יש איזו התייחסות בהתחלה ל"מלים ארוכות", כמו צירוף זה הוא קוד ל"השכלה"; "אשכנזיות"; חוסר יצרים,חוסר חלומות. עם הזמן המילה "פרחה" התנתקה מההקשר המזרחי שלה, והיא מייצגת סוג מסויים של בחורות, כפי שהן מופיעות בשיר, אך לא רק. ה"פרחה" היא בחורה ריקנית, חסרת תודעה פוליטית-חברתית-מגדרית. בחורה העסוקה מרבית זמנה ב"טיפוח חיצוניותה", צפייה בטלנובלות, קריאת עיתוני נשים וכו' לא הייתי מעלה שיר זה לכאן אילולא צפיתי לאחרונה בפרקים האחרונים של הטלנובלה הישראלית "משחק החיים". בטלנובלה הזו העלילה פשטנית, כצפוי, והיא מעין אנלוגיה למחזה רומיאו ויוליה (אני מקווה שלשייקספיר יש מספיק חוש הומור כדי לצחוק מהאנלוגיה הזו), שבמקרה או לא במקרה, הוא המחזה שמעלה תיאטרון "הכוכב"*. שם הבימאית הוא: ליה (יוליה, יוליה), שם השחקן הראשי הוא ירון (רומיאו, רומיאו), שניהם מתאבדים לקראת סיום העלילה, כי הם חושבים שהם אחים (זה טוויסט מעניין על רומיאו ויוליה)** כל זה נורא מעניין, אבל נורא מעניין לבדוק את ייצוג האישה בטחלהנובלה הזו: יש בטלהנובלה שלושה דורות של נשים: סוניה (הסבתא); נירה ומיכל/מישל (אמהות); ליה, ריקי, שירן, רותם, ענבר, יעל, בתיה

 

[neoM]

המשך הדיון

קצת סדר: הסבתא ------------- סוניה - האימא של מיכל/ מישל, סבתא של ירון. יודעת את כל הסודות, אבל לא מספרת לנכד שלה, ומתה בטרם תצליח לספר לו. בטרם מותה,היא מאמצת את אפי, בחור מפגר הבורח ממוסד. האם "הטובה" מיכל/מישל שחורי- אישה שלפני 25 שנים התאהבה בשאול ברגר שהיה אז בימאי צעיר ומצליח, הרתה לו, ובגלל תחבולה של נירה, עזבה את הארץ נושאת ברחמה את ירון(רומיאו). צבע שיערה של מיכל/מישל = שחור, היא מעט שמנמונת, כלומר, לא אלילת מין, או משדרת מיניות, אלא אימהות, כמו סוניה, הזקנה המרושלת, שהיא אמה! האם "הרעה" נירה ברגר - אשתו של שאול ברגר, אמא של ליה (יוליה, יוליה) ושל ריקי (שאיננה בתו של שאול, וזה ידוע). נירה היא הדמות המפלצתית. שהרי, גם ליה איננה בתו של שאול, אבל היא הונתה אותו לחשוב שהיא כן. מה שמעניין אותה בחיים זה כוח ושאול, וכאשר שאול נוטש אותה, בשל חטאי עבר, היא מתנקמת בו בצורה קטנונית ושפלה ביותר. כמובן, שבגלל שהיא שיקרה ליה מנסה להתאבד. נירה היא בלונדה חטובה ושמורה היטב, ללא טיפת גרם שומן מיותר על גופה, מתחרה היטב בצעירות ממנה. שתי האמהות מאוהבות בגבר אחד - שאול,ולכאורה, כל אחת מהן היא אם של צאצא אחר. שאיפת חייהן היא לחיות עם שאול (אגב, גבר נחנחי ביותר, נוטה לבכות עם זקן פסאודו-שייקספירי. טוב הוא אמן, והם כידוע רגישים, בוכים, הרגש פועל אצלם). הבנות יש קבוצה מרשימה של בנות צעירות ויפות בסדרה: שתי האחיות. אחת שחורה באופן בולט - ריקי, המעוצבת באופן בוטה כפרחה אמיתית. ליה, הרזה והרגישה, הבמאית, בתו האהובה של האב, תקוות התיאטרון (אגב, חסרת ציצים לגמרי, שדופה ורזה באופן מעורר קבס במיוחד. הצבעים שלה בהירים, היא שקטה ובכיינית במיוחד) שירן - מלצרית בבית קפה, בלונדינית, רזה ושדופה במיוחד, נטולת ציצים. שירן בטוויסט אנלוגי מרתק, מתאהבת בבחורה שבעלה לחמש דקות מאוהב בה. יעל - שחקנית, בלונדה, מלאה, דשנה, שפתיים עבות וחושניות, ובהתאם תעשה הכל על מנת לקבל תפקיד. רותם - שחרחורת, לא רזה לא שמנה. מלצרית שרוצה להיות שחקנית, בתחילת הטלנובלה היא מופיע כבחור כדי להתקרב לאהבת חייה, זיו, הבחור, ויש כמעט נשיקה, אבל חס וחלילה. נשיקות בין נשים הולך נשיקות בין גברים, גם אם אחד הוא אישה - אסור. ענבר - המסג'יסטית, החברה הטובה של ליה, האומללה שהתאהבה ב"שטן", ששמו אודי, הרתה לו, עשתה הפלה, איבדה את יכולתה ללדת וגם את אודי הרשע. סליחה שאני סוטה כאן מהדיון "המלומד", אבל אפשר להסביר לי איך באלף השלישי, גם במדינת ישראל, במיוחד במדינת ישראל, הפרנואידית בשל בעיות דמוגרפיות לא מצליחה בחורה לתבוע למשפט גבר שהוליך אותה שולל, כפה עליה הפלה וגם גרם לאיבוד פוריותה? מהו החטא של ענבר, חוץ מהיותה סוג של פרחה מטומטמת? החטא של ענבר הוא הריון מחוץ לנישואין, תמימות חסרת הגיון בשדה הקרב בין המינים, קוצר ראות וחוסר הבנה עם "איזה נחש היא נפלה", ובמיוחד הכניעה שלה ל"הפלה". ברגע שהסכימה להפלה, נגזר גוןרלה לא ללדת יותר. הנה תראו. ליה וירון מזדיינים, היא נכנסת להיריון ופתאום מגלה שירון הוא אחיה. ענבר, הנשמה הטובה, לוקחת אותה לעבור הפלה בעזרת כדור מיוחד, שמונע צורך בהתערבות כירורגית, כי ההריון של ליה נבע מאהבה, מרצון לחיות עם ירון, ולכן היא זכאית להזדמנות ב' בחייה, כלומר מבחינת אמהות, ואם לא די בכך, היא גם מסרבת להפיל, ובאקט של ייאוש מנסה להתאבד. אחח, בנות יקרות, אם לא הבנתן את התפקיד האמיתי שלכן, תקראו את הבית האחרון של שיר "הפרחה". בתיה - פסיכולוגית, האנלוגיה השחורה לנירה הבלונדינית. אישה מרושעת, שמתברר שבכלל איננה פסיכולוגית, אלא מטורפת המחלקת אמפיטמינים ומסכנת את כולם. אז מה יש לנו כאן: סבתא מוזנחת, שממלאת תפקיד של "אמא אדמה" בשארית כוחותיה, והולכת לעולמה ומשאירה את הסודות קבורים בליבה. אשכנזיה, כמובן. שמה "סוניה". מהי מטרתה בחיים: שבתה , מיכל/מישל תתחתן, שירון נכדה יתחתן ויהיה רק מאושר. שתי האמהות, אלו שגורל ילדיהן נתון בידיהן, והן שולטות בגורל הזה מתוך יצרים, תאוות נקם, חשבונות עבר לא פתורים ובלתי פתירים. גם הן רוצות את "האושר" של צאצאיהן, אבל לא במחיר ויתור על "בא לי בימים בא לי בלילות", או על טיפוח החן, או על המרדף אחרי "גבר החלומות" פאנטום העבר. הצאצאיות: נשים צעירות בראשית דרכן מחפשות אהבה וחתונה. היחידה החורגת מהקשר זה היא "יעל" השחקנית, ועל כן העונש הנורא שהיא זוכה בו: הטרדה מינית, היעדר אהבה אמיתית ומימוש הייעוד שלה. אך, כשמסתכלים על שלושה דורות אלה של נשים, ומנסים לבדוק האם העיצוב שלהן מבטא איזו ראייה מעמיקה - התוצאה היא אפס מוחלט. מה הן מייצגות הנשים האלה? איזה שאלות עמוקות הן מעלות? למשל ריקי. ריקי היא האחות הדחויה. היא מקנאה בליה, ועל כן, לאחר שבעלה נעלם, היא "מתלבשת" על הבעל של ליה, שהוא גם שחקן (ושימו לב לעומק הסימבולי: ליה-קובי = לאה ויעקב, לפחות התסריטאי למד את "בדמי ימיה" שלך), כמובן שבקשר ריקי-קובי יש רמז אינססטואלי :רבקה-יעקב, איזה עומק. [בהנחה שהתסריטאי בכלל ראה את מה שאני קורא במשחק השמות]. כל שאר הפרקים הם מאבק של הזוג, צעקני ואלים לייצר את הזוגיות שלו, כאשר ריקי לבושה תמיד במחלצות פאר, ועולה השאלה מהיכן הכסף? מחנות השוקולדים שלה? במצב הכלכלי דהיום?

 

[neoM]

המשך ב'

כלום לא קורה בעולם (כאן אני מרחיב טענה של רוגל אלפר או שגיא גרין, אינני זוכר), כלום לא קורה בישראל, כלום לא קורה בכבישים, אפילו בתיאטרון הכל רגוע. המצב הכלכלי, זה לא אצל הדמויות האלה, לא בחיים שלהם, מה פתאום?! הנשים לא מייצרות כלום. הן לא דמויות המחוללות שינויים. חייהן סביב גברים או אהבה או יצרים "גדולים" מהחיים. הנשים האלה מגיעות משום מקום והולכות לשום מקום. העבר שלהן קיים רק לצורך הסבר תפנית כלשהי בעלילה, ודבר מעבר לזה. אין להן הווה אמיתי ואין להן עתיד אפשרי. הנשים האלה מגיעות משום מקום והולכות לשום מקום. העבר שלהן קיים רק לצורך הסבר תפנית כלשהי בעלילה, ודבר מעבר לזה. אין להן הווה אמיתי ואין להן עתיד אפשרי. שיר "הפרחה" של עופרה חזה היה שיר מחאה רציני. הוא הציג בבוטות את מרכיבי הדעה הקדומה, הפך אותן לביטויי גאווה (שיטה מקובלת בהתמודדות עם כינויי גנאי גזעניים או אחרים), ורק בסוף ביטא את טענת העומק המרכזית של השיר: כאב, עלבון, רצון לחיים עמוקים ומשמעותיים יותר. יתכן, ולקרוא לעיצוב הדמויות בטלנובלה הזו "פרחיזציה" של דמות האישה וייצוגה הוא עלבון לכל הפרחות, יתכן, אבל (רולאן בארת', תבורך תמיד)ניתוח יותר מעמיק מהניתוח השטחי וה"פרחי" שאני כתבתי כאן, יגלה שהדמויות עוצבו עפ"י תפיסות "מיתיות" ברורות של דמויות נשים מוקצנות בחברה הישראלית, וכל הדמויות האלה מבטאות מספר מסרים מצומצם, נחות, אנטי פמניסטי מובהק. חבל --------------------- *תיאטרון ה"כוכב", רגע, אתם הבנתם?!, מה לא?! **אני ממש לא יכול להימנע מרוע לב, מציניות ומלעג לתסריטאים, אשר ישבו ותכננו בדיוק את רמת הקושי של חידות ההגיון שלהם, כך שהצופה הכי פחות משכיל בשלב מסויים יגיד: "וואוווווו, תראו איזסה חכמים, זה ממש כמו במחזה"

 

[nooriko]

ניאו קראתי את המאמר

מדליק ואני מסכימה עם כל מילה. אני חושבת שהביטוי 'פרחיזציה' של דמות האישה, גם אם חלילה יהווה עלבון לפרחות, הוא נכון ואמיתי. ואכן נשאלת השאלה, למה היום, בארץ, עם כל ההיסטוריה לא רק של הקולנוע אלא גם של הטלביזיה בעולם, זו הדרך שבה בחרו להציג את הנשים בטלנובלה. יש שאלה קודמת שמעניינת לכשעצמה, והיא מדוע בחרו בז'אנר הטלנובלה דווקא; מעבר לשיקולים כלכליים שנותנים לפחות 50% מהתשובה, נותרים 50% נוספים של תהייה. מבחינה תוכנית, אפשר לבחור בפורמט של טלנובלה ולעשות מין שעטנז (שהרי בין כה כל המוצר הנ"ל הוא שעטנזי במהותו) ולשלב עם מתכונת הסופ האמריקאי. אם לוקחים, לשם השוואה, סופ אמריקאי ממוצע ומייצג כדוגמת 'צעירים חסרי מנוח', אפשר להיווכח מיד כי הנשים שבו מוצגות באופן שונה לגמרי. זהו מוטיב אופייני גם בשאר הסופים האמריקאים. אמנם מסופר שם על עשירים, אבל גם בקרב הדמויות הנשיות העשירות פחות, הנשים הן לרוב עצמאיות, בעלות מקצוע, או קריירה, והווייתם אינה סובבת רק סביב ציר ה-לתפוס בעל-חתונה-ילדים וכו'. והנה בארץ, זו משאלתה הגדולה והמהותית של האישה, גם כשהיא "במאית" בתאטרון ה"כוכב". שכן, כל הדרמה בטלנובלה הנ"ל סובבת סביב שאלת מי-אוהב-את-מי-ולמה והתאטרון הוא רק תפאורה שטחית בלבד. עד כדי כך התפאורה הנ"ל שיטחית שאפשר ממש להבחין ב"קוליסות" שעליהן מרוחה התפאורה וקשה לפתח איזה רגש של אמפטיה, הכי זול שיש אבל לפחות, לגורלה של ההצגה, בניגוד לרגשות, כביכול, שעולים למראה "סבלה" של ליה בשל העובדה שמתברר כי אהובה הוא אחיה. כלומר, אם מתפתח בטלנובלה הנ"ל איזה מתח מתח דמרטי, הוא קשור רק לסיבוכי "האהבה". כלומר, ההצגה יכולה הייתה להפוך במחי קולמוס למספרה, בוטיק וכו'. הכל הולך. אין לזה שום משמעות. זאת בניגוד למקצועות הנשים בסופ אמריקאי טיפוסי כדוגמת 'היפים והאמיצים' או 'צעירים חסרי מנוח'. שם עורכת דין היא עורכת דין אמיתית וקיימת אמינות בדרך הצגת העבודה, בהמשכיות מפרק לפרק, בהתפתחויות שמתרחשות במסגרת המקצועית. מנכ"לית היא אכן כזאת וכך רופאה ועוד. יש משמעות תוכנית אמיתית למקצועה של האישה. בעוד שב"משחק החיים" המקצוע הוא תפאורת דיקט חורקת ומקרטעת שנוצרה רק כדי לתת רקע לנשים, כדי שיוכלו לעשות את מה שהן צריכות באמת לעשות פה בארץ: לרדוף אחר הגברים ולהגיע אל ה"אור" המיוחל, חתונה וגו'. במילים אחרות: הטלנובלה והסופ הם פורמטים מלאכותיים לחלוטין ושטחיים, סכמטיים, מאניפולטייבים ללא מעצורים ואין בהם טיפה של ריאלייה מחוייבת ומחייבת: האיפור המוגזם, המחלצות בכל רגע של היום, הנושאים שבהם הם עוסקים, תחושת הזמן ודרך פריסת הזמן ושאר מרכיבים טיפוסיים. אבל, אין למאפיינים אלה שום קשר לדרך הצגת דמות האישה. בארץ משום מה לא ידעו לעשות את ההפרדה הזאת. ברור שהתסריטאים הם "האשמים", ולא רק המפיקים. הבמאים לצורך העניין דינם כדין התסריטאי. הם יכולים היו בפירוש להתקומם ולעמוד כנגד כל טיעוני הרייטניג בעניין זה. אין שום סיבה מדוע טלנובלה שבה מופיעות דמויות נשיות יותר מעניינות ובעלות חיים עצמאיים, לא תגרוף אותה כמות של רייטניג כמו טלנובלה שבה מוצגות הנשים כקולביות רזות רודפות בעל ומטומטמות. בעניין הערתך לגבי מודעותו של התסריטאי, יש לשער שהתסריטאי לא הבין את המשמעות הטמונה שגילית. נראה שמעבר לקריצה העלובה והוולגרית לעבר שיקספיר, לא הייתה שום יומרה נוספת. אם אפשר לקרוא לזה יומרה

 

[פוסט צייר]

והשאלה הנשאלת היא...

למה נשים ( ואני חושב שמקובל לחשוב שנשים צופות יותר מגברים בטלנובלות- למרות שאני מדגיש שהמידע לא מבוסס כלל) נהנות לצפות בזה? אני אגב לא צפיתי, רק עקב מחסור בזמן...שיקספיר אני דוקא אוהב

 

[neoM]

יש ביקורת נחמדה ב"הארץ" או

ב"ידיעות אחרונות" מהיום על תהליכי הפקת התיאטרון בטלנובלה. מתברר שמבקר התיאטרון בילה שעות רבות מול הטלוויזיה. שמעתי על עוד גברים שצפו בטלנובלה הזו בהתלהבות.

 

[nooriko]

אבל אין לזה שום קשר לשיקספיר

והעניין הוא שהעובדה, אם נכונה או לא, שנשים צופות יותר בטלנובלות לא רלבנטית בכלל לדיון.

 

[ניק מניקל]

גמני לא צפיתי

ודנה גילרמן (גם- אשה) עשתה על הטלנובלות - אמנות פארודיה טלנובלה במוזיאון אולי יצא לך לראות. שקספיר זה כבר סיפור אחר, אבל נדמה לי שחטפת על על לא עוול בכפך או על עוול בכפו של אחר - אין שום דבר רע בלאהוד את שקספיר.

 

[neoM]

נוריקו

אותי מענינת השאלה מהיכן מגיע הכסף לצילום הטלנובלה? הרי אין פרסומות בערוץ 3, אז מי מממן את הצילום הזה? שאלה נוספת שמענינת אותי, האם יש, לאור הביקורת שלך, עתיד לטלנובלה בה תהיה אשה עצמאית שלא בראש שלה רק להתחתן ולהביא ילדים לעולם? ב"סופְּ" מתגאים בכך שהם מטפלים בסוגיות קשות: גזענות, איידס, יחסים בינגזעיים , "הומלס" וכו' - באיזה בעיות מכריעות מטפלת הטלנובלה הישראלית? גם הטלנובלה "המקורית", הדרומאמריקאית לא משקפת בדיוק את המצב האמיתי בארצות אלה, יש הטוענים, שהיא משמשת את השלטון להחדרת מסריו ל"אומה", ובדרך יעילה ביותר. מדוע נשים הן צרכניות עיקריות של הטלנובלה דומה לאותה שאלה, מדוע נפגעי ש"ס ממשיכים להצביע ש"ז.

 

[nooriko]

למה הנשים הן הצופות העיקריות

היא שאלה לדיון אחר. יש גירסה שאומרת שטלנובלות שובניסטיות כמו כל מוצר תקשורתי שובינסטי הן עוד דרך לדיכוי האישה; כדי לאפשר המשך של המערכת הלא שוויונית הקיימת. כשלוקחים בחשבון שעדיין הגברים הם הרוב המכריע בתעשיית הטלביזיה והקולנוע - מוצאים את ההגיון בטענה הזאת. כלומר, מדובר על שדה מסויים (בתוך שדה התקשות הכולל) שפועל לפי מערכת שלמה של חוקים ואילוצים ושיש לו כבר גם אינרציה בדרך ההתנהלות, יש לו כבר מסורת והיסטוריה. כשאני אומרת הרוב, אני מתכוונת לכך שהכסף מוחזק עדיין אצל הגברים. כלומר, הזכייניות, בעלי הזיכיון, הם גברים. החברות המושקעות, כלומר אלה שמחזיקות את הזכיינים למשל ידיעות אחרונות וכו' מנוהלות ובבעלות הגברים. המפיקים ברובם הם גברים ועוד וכד'. "משחק החיים" הופק לכבלים וע"י הכבלים והכבלים מתנהלים לפי שיקולים מסחריים. לא חשוב איזו חברה בדיוק הוציאה את ההפקה לפועל. זה לא רלבנטי. אי אפשר לבוא בטענות לכבלים מפני שאלה חוקי משחק מסחריים לחלוטין. אתה יכול לבוא ולומר, שמי שלא מוצא חן בעיניו ולא אוהב את התוכניות המשודרות בכבלים - שייתנתק ו/או יעבור ללווין. אבל מי יעשה את זה? ואגב, טיעון זה נכון לגבי כל הטענות על הליקויים שיש במדיניות לוח השידורים של גופי השידור. לקהל אין מילה לגבי מה שמוצג עבורו על המסך. הקהל הוא שבוי של גופי השידור. לשם חידוד הנקודה: אם נניח שההפקה "משחק החיים" הייתה נעשית עבור ערוץ 1 כמו למשל הסדרה האוילית "צימרים", אז אפשר היה לבוא בטענות ולומר: זהו ערוץ ציבורי שממומן על ידי אגרה - ונשאלת שאלה מדוע מופק כזה זבל ולא הפקות בעלות ערך אמיתי. הנה למשל בעניין אחר, אם כבר נוגעים בשאלה הזאת: ערוץ 1 רכש את זכויות השידור למשחקי מכבי ת"א, במחיר של 3 מיליון דולר! (להפקות דקומנטריות מקציב ערוץ 1, לשם השוואה, 2 מיליון ש"ח בלבד). זהו ערוץ ציבורי, יש לו תקציב בסך של כמעט מיליארד! ש"ח ואפשר רק לתהות על מערכת השיקולים וקבלת ההחלטות במוסד הרקוב הזה. הסופ האמריקאי נוגע תמיד בבעיות בוערות ו/או כאלה שצצות על סדר היום הציבורי באר"הב; שזה אומר איידס גזענות וכל הנושאים שהעלת. גם אם זה נעשה ממניעים מסחריים - וקרוב לודאי שזה נעשה מסיבות של רייטיניג - השורה התחתונה נותנת תוצאה שעל פניה עדיפה על פני השוביניזם או ההתעלמות, בטווח הקצר. חשוב לציין שבטווח הארוך מערכת השיקולים מסתעפת; מפני שהדרך שבה הסופ האמריקאי מציג סוגיות חברתיות ומעמדיות היא בעייתית מאוד מבחינה מוסרית, ותמיד בסופו של דבר מתקיים בה האפקט ההומיאופטי לפי המודל בארת, כלומר: קבלה עקיפה ומלאה של השחיתות ו/או גזענות ושאר עניינים אתיים חברתיים. הטלנובלה הישראלית לא הפנימה את הגישה האמריקאית. אחת הסיבות לכך לדעתי, היא מפני שהטלנובלה בישראל עובדת ומושפעת מהפורמט הטלנובלי הדרום אמריקאי. עם זאת חשוב לציין שגם שם מתחוללים הרבה שינויים ויש אוסף לא קטן של ואריאציות בתוך ז'אנר הטלנובלה לכשעצמו.

 

[neoM]

נוריקו - מה דעתך שננסה לענות

על השאלה: "מדוע נשים צופות, כנראה, יותר בטלנובלות מגברים"? ואם נשים הן צרכן היעד המרכזי של הטלנובלה, מה משמעות המסרים של "משחק החיים", "לגעת באושר" (אני מבין ששתי אלה מאותו בית יוצר, ואני מבין שיש חדשה בדרך)? יש כמה הנחות יסוד רומנרומנטיות: כוח הוא אפרודיזיאק כסף הוא אפרודיזיאק מעמד חברתי + בעל מטרה/שאיפה מבחינה כלכלית: אני מבין, ששחקני הטלנובלה עקב פירסומם, משמשים כמקדמי מכירות של מוצרים רבים, כלומר, איפה היושר האומנותי שלהם? צריך לחפש יושר זה? צריך לצפות משחקן ישראלי שיסרב להשתתף בעיוות גרוטסקי של "רומיאו ויוליה" בשם האינטגריטי המקצועי שלו? או אולי רומיאו ויוליה כפי שהוצגו בטלנובלה הזו הוא הפומו האמיתי, ממש?

 

[nooriko]

נכון

הטלנובלות וגם הסוופים למינהם הם מה שאתה מכנה אפרודיזיאק, כלומר סם מרדים משכר וכו'; כלומר, זוהי הדרך להרדים את קהל "הלקוחות" שבמקרה זה הן בעיקר הנשים וכך לשמר את המערכת המעמדית והלא שיוויונית. זהו אקט פוליטי כלכלי לחלוטין. מפני שככל שהם ישנים יותר - הם צורכים יותר; את הזבל, שבעל הממון מנפיק ומפיק עבורם, כדי שימשיכו לישון. זה נכון גם לגבי צורות אחרות ומתכונות אחרות בתקשורת, אבל בעיקר בטלביזיה. אחר כך, מתחילה תהלוכת הנוסטלגיה והקיטלוג של הזיכרון הקולקטיבי של כל המוצרים הטלביזיונים הללו ו"איבחון המיתוסים", יעני, וניתוח "ההשפעות" הטמונות בהם, נולדים מוצרים חדשים שהם מן פולו-אפס של המוצר הבכור- ספרים, חידונים, תוכניות רדיו, טלביזיה משחקי טריוויה ועוד; כל מיני אנשי אקדמיה מתחילים "לארגן" מעין היסטוריה השזורה במיתולוגיות מאובחנות, הם בונים מיני מבנים ומייחסים לכל הזבל הזה הילה שאין במוצר עצמו; עושים על זה דוקטורטים, על הזבל. כל המסכת התוססת הזאת, לא רק מטייבת את הזבל כלומר מלבינה אותו ומרימה אותו למדרגה איכותית שאין בו, אלא שהיא גם משרתת את בעלי ההון. למשל מתכונת ההתרפקות, שהיה לה תור זהב של ממש על "דיינסטי" (שושלת) כעל סדרת קאמפ וכו'. מדובר על החדרת המוצר לתודעה כתופעה בעלת סממנים שהיום נקראים פוסטיים, אותה מנפחים הסו-קולד אינטלקטואלים וגם אמנים רבים; ובדיוק בזה הם עושים יד אחת עם בעלי הממון ואף עוזרים להם להמשיך ולשמר את השקר, כדי שבעלי ההון ירוויחי עוד יותר כסף, על ידי הרדמת הקהל; וצריך להזכיר כמובן את כל מוצרי הצריכה הנלווים, של המוצר המקורי הטלביזיוני; ואת מותגי האופנה; אלה הולכים יד ביד. כלומר, אפשר להגיד שאפילו אנשי אקדמיה לא מעטים משתפים פעולה עם בעלי ההון במחול הריקני הנצלני הזה, וכמובן שכל פרשני התקשורת למיניהם יושבי הפאנלים והעיתונאים - ואלה אין להם ברירה, זאת משום שהטלביזיה היא חוד החנית היום; ועיתון אם הוא רוצה למכור, חייב לעמוד בקו אחד עם הטלביזיה בכל הנושאים החדשות וקובעי הטעם שהטלביזיה משליטה, על ידי חוקי השוק. כלומר. הכל סגור באותו מעגל שלא ניתן לפריצה; אלא אם כן אתה תופס עמדה חתרנית ביותר ומעמיד את עצמך מחוץ לגדר הזאת וקובע - שהכל הוא עסק פוליטי כלכלי. נצלני ביותר. בעניין הנשים-גברים: בכל העולם המערבי. למשל עניין הזוטות בעיתונות כמו 'ידיעות אחרונות', אלה מופנות בעיקר לאישה; אם לא לאישה, כשהן מופנות לגבר הן עשויות מאותו חומר "משכך כאבים", אבל במתכונת שתמיד ולחלוטין שוביניסטית וסקסיסטית; כך גם כמובן הפרסומות, שבארץ מקבלות ביטוי וולגרי במיוחד ובעלות גוון מיני בוטה, שוביניסטי לחלוטין. כל זאת כדי לשמר אותה תרדמה כללית. כרגע אנחנו מתמקדים בטלנובלות ובדרך שבה מרדימים את הנשים. בגדול אפשר לקבוע בלי הרבה בעיות שלא סתם פורחות הטלנובלות בדיוק בימים אלה: במצב הכלכלי הנורא, הביטחוני הזוועתי, לקראת הסדר מדיני עם הפלסטינאים, כשברור שבמוקדם או במאוחר יהיה גבולות ברורים לארץ הזאת, הווה אומר שסוף סוף יהיה גבול ממערב לירדן וכי ההתנחלויות יפורקו ברובם; בימים של מלחמה כשהגברים מסכנים את חייהם יש להרדים לפני הכל האישה, האם. אני חושבת שזה ברור. בעלי ההון, היוזמים, המפיקים, יגידו שיש צורך "מלמטה" למוצר הזה עכשיו. או שיגידו, שמאחר שהשוק בצרות, התעשיה איטית מאוד וחסר תקציבים וכסף - זהו המוצר הכי קל וזמין להפקה. מה שמעניין הוא, הצומת שבה נפגשים: בעיות כלכליות ואבטלה, בעיות מדיניות ומלחמה, זבל על המרקע ביצירות המקומיות, שמופנה בעיקר לקהל של נשים. אפשר לראות את המוטיב בברור לדעתי. על פניו כשמתבוננים באופן שבו עובד הסם המשכר המרדים, אפשר לומר שמתקיימת כביכול סתירה פנימית בדרך פעילותה של המתכונת התקשרותית הזאת. כלומר. מצד אחד הן פועלות באופן משכר שמגביר את הפאסביות, הן על הגברים והן על הנשים. אבל מצד שני הן מעמיקות את השוביניזם באופן אקטיבי. וזה נעשה, בדיוק לפי המודל שהצגת. כלומר. כסף וכוח הם כוחות משיכה אדירים. שני כוחות כאלה הם יצוגים של אושר, עולם טוב ונקי מבעיות כלכליות ומלכלוך (זו סוגיה נפרדת ולא לדיון כרגע דימוי הניקיון והלכלוך), כלומר החיים הטובים; מוטמע בדימויים אלה מערך מעמדי, המשכר מאוד. המעמד קשור לכסף ולשליטה ובזה לכוח. המשוואה המעמדית גורסת שמי שמצליח זוכה למעמד גבוה ולהרבה יתרונות שהם - החיים הטובים. ומי הוא המצליח? זה שכותבים עליו בעיתון ומציגים אותו בטלביזיה. ואולי בסדר ההפוך. זה שמציגים אותו בטלביזיה וכותבים עליו בעיתון. ככל שאדם מפורסם יותר, הוא מצליח יותר, ככל שהוא מצליח יותר, הוא במעמד גבוה יותר, ככל שהוא בעל מעמד גבוה יותר, הוא חי חיים טובים יותר. עשירים מאוד יכולים להרשות לעצמם לא להופיע הרבה בטלביזיה ובעיתון. לעומת זאת, עשירים פחות, זקוקים לרמת חשיפה גדולה יותר, כדי להצליח יותר ובזה להיות במעמד גבוה יותר, שגם אם הוא לא מביא עמו כסף רב כשל העשיר מאוד, הוא מקנה זכויות כמו אלה של העשיר בעל המעמד הגבוה. כלומר. יותר ויותר הסדר משתנה. כלומר, ההצגה בטלביזיה קודמת לכתבה ולאיזכור בעיתון. כשמדובר בהצלחה הגדולה, אזי, זה שכותבים עליו בעיתון אבל לא מוצג בטלביזיה, מוגדר כהצלחה מינורית בייחס לזה שמופיע בטלביזיה, שעליו בוודאות יכתבו בעיתון. להזכיר שאני מדברת כעת על מערכת דימויים - לאו דווקא על מציאות סוציאלית. אם קיימים דימיון או זהות בין השניים - אכן אין אלה לדעתי מופרכים בכלל. יש המשך צריך להפריד

 

[nooriko]

ההמשך

אם כן. השווה יותר הוא המפורסם יותר. ב'משחק החיים' השחקנים השתייכו "לעולם האושר" מאחר שהיו בדרך לפרסום וחשיפה. הם לבשו את כל המותגים האופנתיים שהם עצמם יצוגים של אושר וטוּב; כלומר. 'משחק החיים' הוא זבל שמשקף באופן מאוד מדויק את מה המתרחש בכל השדות והמגזרים הייצרניים הכלכליים, ובשדה התרבות בעיקר, על כל שדותיו הפנימיים. גם אלה, האיסטנסים, שכביכול מעמידים את עצמם מחוץ לגדר הנ"ל ואומרים שזוהי סתם טלנובלה קישקושית לנערות וצעירים ריקניים - נוצרים בלבם את אותן השאיפות שמגלמים גיבורי הטלנבולה, וללא שום הבדל. הדרך שבה הציבור תופס את מושג ההצלחה - היא בדיוק הדרך שבה הוצגה ההצלחה ב'משחק החיים'; כמובן שבאופן וולגרי וחסר מעצורים ובושה; האמת הפנימית קיימת. זו הסיבה שבגללה הסדרה הצליחה כל כך. אנִני הטעם מצקצים בלשונם בליגלוג בשעה שהם צופים בדמויות העציות של הטלנובלה מדלקמות מיני משפטי מפתח ארכיטיפיים ושבלוניים, ובה בשעה הם מרגיעים את מצפונם במנוע השכנוע העצמי, באומרם שהם לא משתפים פעולה עם הדיומיים הצפים על המרקע בחוסר טאקט שכזה. כלומר, הם בעלי יומרות גדולות יותר, שאיפות רציניות יותר, רוחניים יותר וכד' - דבר המצפון עלק. כביכול הם בזים לפורמט הטלביזיוני הירוד הזה. אבל אותו פורמט ירוד מציג באופן נטול עכבות את מודל האושר שלהם עצמם, את משאלות לבם שלהם עצמם. באשר הם מזהים הצלחה באותו אופן שגיבורי הטלנובלה מזהים; הם בעלי אותן השאיפות, בין אם במודחק או בגלוי. ההבדל הוא אסטתי בלבד: כלומר אנִני הטעם והאינטלקטואלים מממשים את התחרותיות שבהם בדרך מעודנת ומאופקת יותר; הם הרבה יותר מוסווים ומכוסים; הם פשוט יותר מתוחכמים והם מתעבים וולגריות. כלומר אין שום הבדל מוסרי ופוליטי באורח החיים, בינם לבין הדמויות של הטלנובלה. אני לא ידועת עד כמה אפשר לבוא בטענות אל השחקנים. הם צריכים להתפרנס, כמו כולם. מצד שני, זה תמיד התרוץ, ושל כל אחד. בכל תחום עיסוק. ובכלל. מה האמנים בכלל עושים היום בארץ. מי בכלל משמיע את קולו, על כל העוולות כולם. בנוסף חשוב לזכור שהשחקנים הרי גם הם רוצים להצליח וכמעט רוב רובם שבויים באותם דימויים, שהם עצמם מוכרים - למרות צקצוק השפתיים וכביכול ההתנערות מאיכות המוצר הירוד שהם שותפים לעשייתו. כלומר הם מנקים את מצפונם בקלות רבה מאוד, (בערך באותה קלות שבה יאיר לפיד ניקה את מצפונו על הפרסומות שעשה על אף היותו עיתונאי) ונהנים מכל הטובין שהפירסום מביא עמו. כמעט על הכל אתה יכול להגיד שזה פוסט. כמעט הכל. הפוסט בעיני הוא לא הגדרה ולא שדה דיון אלא הלך רוח תודעתי שהתפשט. כלומר: הפוסט הוא העדר מקור סמכות. אין מקור סמכות ובשום סוגיה, לא במוסרי ולא במטאפיזי ולא באסטתי. כל משפט יכול להקרא כמשפט אמת אם הוא עומד בתנאים לוגיים. זה הפוסט בעיני והבעיה העיקרית שלו היא הפן המוסרי שלו. כלומר, הפוסט הביא עמו משהו טוב והוא הפרטיקולריות, המקום שהוא נותן לכל הנמצאים בחדר. האינדיבידום לכשעצמו הרוויח מהפוסט. אבל מכאן והלאה הפוסט פושט את הרגל. ובעניין הקישקוש 'משחק החיים' הרי האמת היא שזה סתם בולשיט. ומאחר שהמושג פוסט קשר לעצמו, או שנקשרה לו, איזו הילה - לא הייתי רוצה לתת לו את ה"קרדיט" הזה והייתי אומרת ש 'משחק החיים' הוא.... זבל