משחק לחושים הרדומים

[noa128]

משחק לחושים הרדומים

TAKE

על משחק שראיתי בפורום אחר - כל אחד מביא קטע (מי שרוצה לצטט, הרי זה משובח) מספר שעורר את חושיו במיוחד. תיאור של ארוחה מגרה שעשה חשק ללעוס משהו, תיאור צבעוני של מקום שעשה חשק לצאת לטייל,כל דבר ש'זרק' אתכם בדמיון או עורר הזדהות שנתנה לספר ערך "אחר". בסוף נבחר מה הקטע הכי טוב. הכלל היחיד במשחק - לא תיאורי סקס שזה כל מה שיש בהם (ולא משנה כמה הם עוררו את הקורא/ת..). הולכת למצוא את הקטע שלי על מדף הספרים - יש לי כבר משהו בראש ...

 

[פילאטוס]

מקום (בינתיים)

נערתי נולדה יחד איתי באותה שנה ובאותו יום וחודש. אף על פי כן כשאנחנו יחד אין לי הרגשה של גורל או קודש או אפילו של גיל משותף. אני אוהב אותה מפני שהיא קרובה לי יותר מאשר כל אדם אחר כשגופי קר וכשהוא חם או בוער בבשרה העיקש, שיני החיה הקטנות, בעיניה הצהובות ולפעמים גם במחשבותיה המתרוצצות בה כמו במלכודת. (נו, זה לא בדיוק מה שהתכוונת, נועה, אבל אם משהו שעושה חשק למשהו, אז זה המשהו בשבילי עכשיו, שכתב נתן זך

)

 

[noa128]

נגיד כזה...

(זו לא הייתה הבחירה הראשונה שלי, אבל בהחלט "עושה את העבודה..") - "...הוא בעצמו אמר לי שלחתונה של יהודים גם צריך לבשל את האוכל של יהודים.... ותיכף ומיד הוא בישל כאילו הוא בעצמו נולד באוקראינה, בישל ולימד גם אותי. וככה עשיתי דג מלוח משלושה סוגים, אחד עם שמנת ותפוחים ירוקים בשביל התיאבון, ואחד עם בצל ושמן ולימון בשביל הנשמה, ואחד עם חומץ ושמן ופלפל ועלי דפנה בשביל הגעגועים, עם לחם וחמאה ושנאפס לתאבון. ומרק עוף אני עשיתי עם קרעפלאך שהעיגולים של השומן מחייכים אליך כמו מטבעות של זהב ועם השמיר חתוך כל כך דק עד שפתאום אתה שמעת איך כל האנשים נאנחו על הצלחת שכל אחד ראה את אמא שלו כמו תמונה רועדת בעיגולים האלה במרק. גם את הבצק של הקרעפלאך לבדי אני עשיתי. כי בקרעפלאך מה שמבחוץ יותר חשוב ממה שמבפנים... ואת הבורשט של אוקראינה עם התפוחי אדמה והכרוב והסלק והבשר הבקר. כל כך טוב האיטלקי הזה ידע את הכללים, שהוא אפילו רשם לי לא לשכוח לשים לכל אחד חצי שן של שום על יד הצלחת של הבורשט בשביל לשפשף על הקשה של הלחם. וסלט מלוח של צנון עשיתי, מרוסק בפומפיה עם חורים גדולים ועם בצל מטוגן קצת שרוף בשמן שלו ובצד לכל אחד קצת חריין – לא אדומה, לבנה – חזרת כל כך חריפה שהדמעות שלה נוזלות לך מהעיניים, ואל הבטן היא יורדת לך לא דרך הגרון אלא מאיפה שמתחשק לה. ולשתות שמתי חמיצה קרה של סלק עם גוש שמנת בכל כוס, יפה כמו הר של שלג בתוך דם... גם שלוש וארניות עשיתי מתות גינה ומפטל ומהשזיפים השחורים מעץ הבר החמוץ בדרך אל הוואדי. והכל היה בקערות היפות של הגרמנים יימח שמם שהסויחר נתן לי..." (מתוך "כימים אחדים"/מאיר שלו) ומעבר לצבעוניות וחגיגת החושים שגלומה כאן - אותי הקטע הזה זורק אחורה לימים וריחות נשכחים של ילדות, כשהיה לי סבא מצד אימי וכאלה היו מתבשלים גם בביתנו... רק הדגים המלוחים לסוגיהם עדיין 'נחשבים' למעדן אצלנו גם היום, ואפילו את בנזוגי שלא הכיר אותם לפניי הצלחנו למכר אליהם....

 

[מיקי בת המקורית]

ואני כזה...

מִלּוֹתַי הֻמְטְרוּ עָלַיך כְּגֶשֶׁם לִיטּוּפִים זֶה כְּבָר אָהַבְתִּי אֶת גּוּפֵך, גּוּף צֶדֶף שֶׁהִזְהִיב בַּשֶּמֶשׁ. אֲדַמֶּה אוֹתָך אַף לֵאֲדוֹנִית הַיְקוּם. אָבִיא לָך מִן הֶהָרים פְרָחים עַליזים, פַעֳמוֹניוֹת, אִלְסָרים כֵּהים וְסַלֵי בַּר מְלֵאֵי נְשיקוֹת. אֲני רוֹצֶה לַעֲשֹוֹת אִתָּך מַה שֶּהָאָבִיב עוֹשֶּה עִם עֲצֵי הַדֻּבְדְּבָן

 

[מיקי בת המקורית]

מקווה שהתכוונת לזה...

שכחתי להוסיף שני בתים משיר ששמור "כל היום את משחקת" מתוך ספר שירים של פבלו נרודה שתורגם לעברית

 

[פילאטוס]

איזה יופי ../images/Emo13.gif

 

[noa128]

באמת יופי - צבעוני וחושני ../images/Emo99.gif

 

[זיוי בת]

דיאלוג על דיאלוג

א: שקועים היינו בוויכוח על האלמוות והרשינו ללילה שיירד עלינו, מבלי שנדליק את המנורה. לא ראינו איש את פני רעהו. באדישות ובמתיקות, שכוחה רב מההתלהבות, חזר קולו של מסדוניו פרנאנדס ואמר כי הנפש היא בת אלמוות. הוא שכנע אותי כי מותו של הגוף הוא אולי האירוע הפחות בחשיבותו מכל מה שיכול לקרות לאדם. שיחקתי בתערו של מסדוניו, סגרתיו ופתחתיו. בסמוך היה אקורדיון מפיק מתוכו את צלילי הטנגו לא-קומפרסיטה, דבק עצוב המוצא חן בעיני רבים, כיוון שלימדו אותם שהוא ישן-נושן....הצעתי למסדוניו שנתאבד כדי שנוכל לדון בבעיה ללא הפרעות. ת (בלגלוג): אך כמדומה שההצעה לא יצאה אל הפועל? א (אפוף מיסטיות): באמת איני זוכר אם לא התאבדנו אותו לילה. מתוך "גן השבילים המתפצלים"/ חורחה לואיס בורחס

 

[פילאטוס]

ווייי ווייי ווייי

סליחה על קריאת ההתפעלות המרוקאית, אבל זה אחד הקטעים המזעזעים ביותר שראיתי בזמן האחרון. חטפת לי את הנשימה, זיוי. באמת איני זוכר אם לא התאבדנו אותו לילה. אהההההה.

 

[זיוי בת]

גם

קריאת התפעלות וגם מזעזעים במשפט אחד? אני דווקא קוראת כאן קריצה. קצת עצובה אולי, אבל בכל זאת קריצה ואתגר וציניות ועדינות. נו, בורחס. להביא עכשיו משהו מיהודה עמיחי או בארי חזק שגם עושים לי את זה?

 

[מ ד נ ס]

מנסה גם

יושבת על מדרגה קרה ערב חושך לך ממתינה מעשנת סיגריה לוגמת קפה מביטה אל הרחוב השקט משפילה מבט עוצמת עיניים האם הוא יבוא או אולי התחרט אין איש ברחוב הכל כאן דומם אפילו חתול אינו מיילל מתכווצת לי פנימה כמו ילדה אבודה רק עיניים נושאת בשקיקה מבקשת שיבוא בתחינה והזמן ממהר השקט חודר מתערבל לו עם פחד גובר עוד קפה עוד סיגריה האור כבר עולה והוא לא חוזר.................

 

[פילאטוס]

חשיבותה של רצינות

נו, זה הרגש שהציף, זיוי. לא בדיוק התפעלות, יותר היפעלות, וזעזוע של תנועה כפולה, זע-זע. זה נכון שיש שם קריצה וציניות ועדינות. אני קראתי את זה ברצינות תהומית. אולי יותר מדויק, במין חשיבותה של רצינות. אז אולי בכל זאת באירוניה... הנפש היא בת אלמוות, והדרך המשמעותית היחידה לדון בשאלה ברצינות היא להתאבד. הנה הקצה של הפרדוקס של קיום אנושי: ההפרדה הנואשת כמעט בין גוף לנפש, החיפוש הנוגע ללב אחרי נצח, הדיבור-על במקום עשיית-את, הוויה-ב. וכן, את צודקת. אי אפשר לקרוא את זה בלי חיוך עצוב. נו, ועכשיו תביאי את עמיחי או בארי שלך, בבקשה.

 

[זיוי בת]

יאללה בסדר.

מתוך "בבכי אותי תקצור"/בארי חזק [את יהודה עמיחי נשאיר להזדמנות אחרת]. שלום לחמודה מכל, שלום מחייל אפור, משועמם ומלוכלך, שלום ללחיים חמודות, לשפתיים חמות, לחיוך מתוק, לאגמי עיניים כחולים, לשפעת שערות שחורות על הכר, שלום למלאכי השליו והחמוד, הישן רחוץ בין סדינים לבנים. לילה טוב כוכב זוהר שלי. גם כאן מסביב תרדמת אלוהים. כל החיילים החמודים הלכו כבר מזמן לישון, ובשינה גם הגנרלים הם ילדים קטנים מאוד של אמא שלהם. עוד מעט ייפסק קולו של הגנרטור, המפר את הדממה, ויבוא הבוקר [לא ציפורי שיר יביאו אותו], וכשיתעוררו האפורים הקטנים איש [ילד] מהם יבין 'מה הוא, בעצם, עושה כאן'. הרי בא השלום, ושלום זה להיות בבית ולא בצבא, זה לישון נקי, זה לשמוע נשימות אהובות לידך, זה להתעורר מקולות פספוס שצורח, או שעון שצווח, או סתם נשיקה חמה על המצח, שמאחוריו הסתתרו כל הלילה חלומות מאירים, מחשבות שוחקות. חמודה שלי, לא אבין איך את עומדת בהתקפות געגועי, ואיך תעמדי בהן אם לא אגיע ביום שישי לעין השופט ולא אראה אותך בירוק הכחול הביתי הזה. חלמתי שאני מגיע יחד עם המכתב הזה. אני כבר מכיר חלום אחד שהתגשם, האם אי אפשר שעוד חלום אחד, קטן כזה וצנוע, יהפוך לממשי? עד שאת קוראת את כבר יודעת את התשובה. מעט כתבתי, נעמה שלי, והרבה רציתי להגיד. שיהיה לך טוב בשמחה המשפחתית - תשאירי גם לי מקום קטן, גם אני אבוא לשמוח בצד. מכתב עלוב. אני לא שווה הרבה יותר ממך, אבל למה מגיע דווקא לך להיות איפה שאתה ביום שישי, ולי איפה שאני? מקווה עוד לסדר אותך, וגם את זו החמודה כל כך, המחכה לך. היי מאושרת, משלך העומד להיות מאושר בעוד כמה ימים. 9.8.1970

 

[1הופ]

אולי לא ממש חושני

אבל שיר שמלווה אותי כבר הרבה זמן, ומתאים לכותרת הפורום שלנו, לדעתי: ימינו שיבואו עומדים לפנינו כמו שורה של נרות דולקים - זהובים, חמים, נרות חיוניים. ימינו שעברו משאירים מאחורינו שורה עגומה של נרות כבויים. הקרובים ביותר עודם עשנים, נרות קרים, ממוסמסים, כפופים. איני רוצה להביט בהם, צורתם מעציבה אותי מעציב אותי גם זכר אורם הראשוני. אני מביט קדימה אל נרותיי הדולקים. איני רוצה לפנות אחורה פן אראה ואבהל כמה מהר מתארכת השורה האפלה. כמה מהר מתרבים הנרות הכבויים. (קונסטנדינוס קוואפיס)

 

[פילאטוס]

החיים כמקף

הזכרת לי, הופ, משהו שקראתי בפורום אחר. מישהו שם המליץ למישהו אחר לחיות בלי חשבון, בלי להתעכב על למה ואיך, כי בחשבון אחרון החיים שלנו אינם יותר ממקף קטן בין תאריך לידה ותאריך מוות על לוח שיש. משום מה זה טלטל אותי. אף פעם לא חשבתי על חיים ככה. אני הולכת עם המשפט הזה שלו כבר כמה ימים, עם סימן שלה על חשיבותה של רצינות, ועל ההבטחה ההיא מגיל 16 לחיות בעוצמה, לטרוף את העולם, לכבוש אותו, ואיך הכל הולך ומסתבך והצעדים הולכים ויגעים וזהירים כאילו ביצים בכל מקום וכאילו כל זה אינו שלי (כמו שזך כתב איפשהו). וככה גם השיר הנורא של קוואפיס, כאילו החיים הם שביל צר, רק קדימה, נרות דולקים מלפנים, שאו-טו-טו יצטרפו לשורה עגומה של נרות כבויים. איך אפשר ללכת ככה בעולם? אני מעדיפה את ציור הספירלות הפתוח, שאין לו התחלה וסוף, מעגלים שמטילים אור זה על זה, מתגבהים. אמנם בציור הספירלות אין תחנות גורליות, אין מרכז דרמטי, אבל יש בו תנועה הלאה והלאה ובמעגלים מתרוממים (בסוף יוצא קפיץ... לא בסוף, כל הזמן הולך ומתהווה הקפיץ, כי ספירלה היא גם קפיץ, גדול יותר ויותר, אפשר לעוף איתה, הופ

)