משחק תמים ואומר כל כך הרבה.

[fatfat]

משחק תמים ואומר כל כך הרבה.

הקטנה (בת רבע לשמונה) יושבת פה על הספה בסלון ומשחקת עם הברביות שלה. בידה אחת שתי בובות ובשניה בובה אחת. וזה המלל שכאילו הבובות אומרות:
_תיפרדי מאמא שלך .תיפרדי מאמא שלך. תכף המטוס ממריא.
_אבל אני לא רוצה להיפרד ממנה. אני לא רוצה. אני אוהבת אותה. כייף לי אתה.
_ אבל את חייבת להיפרד ממנה. אבל אל תידאגי יביאו לך אמא חדשה. (הלב שלי החסיר פעימה כי חשבתי שמדברת על הנתק מהאם הביולוגית).
_אבל כבר הביאו לי. אני לא רוצה עוד אמא חדשה. אני לא רוצה. לא רוצה. אמא בבקשה אל תעזבי אותי. אני לא רוצה לטוס לארץ אוז (היא חולה והבוקר ראתה את הסרט ארץ אוז).
_אבל אין ברירה. השופ קבע שאני צריכה להיפרד ממך ואת תטוסי לארץ אוז ותקבלי אמא אחרת.
_אמא בבקשה. אני לא רוצה לטוב לארץ אוז. אני בחרתי לחיות בארץ ישראל. אני ישראלית. אל תהרסי לי את החיים.
_אוי תראי, הקוסם של ארץ אוז עשה קסם והזהו הוא כישף את האמא החדשה וזהו את לא צריכה לטוס.
_יש. אני לא הולכת אני נשארת אתך. את האמא הכי טובה בעולם.
_ כן. איזה יופי את נשארת להיות הבת שלי לתמיד תמיד. הקוסם עשה כשף שאף אמא אלרת לא תבוא להיות אמא שלך ואני יהיה אמא שלך לתמיד .
_יש, יש הקוסם הציל אותי. אני נשארת בישראל.

כאן עשתה איזו אתנחתה והלכה להביא עוד בובות....

 

[דניאלהI11111]

WOW! אני תוהה על מה מעיד המשחק

התיאור עושה לי לחשוב שאולי המשחק מעיד על חרדות נטישה ושאולי גם לחמודים של כולנו או של חלקנו יש יותר פחדים בנושא ממה שהם מעיזים או יודעים איך להביע.
חרדה שאולי שוב יצטרכו לקבל אמא חדשה או בית חדש. שאולי בתפיסה של חלקם זה מן דבר שכאילו כל כמה שנים קורה לילדים.
תוהה אם לפתוח את הנושא עם החמוד, או רק לומר דברים בנוסח: "אמא תמיד תמיד נשארת" "עכשיו אנחנו משפחה לתמיד" וכולי.

 

[חייכנית2]

לדעתי

יש רגעים שהם כל כך עוצמתיים בהמחזות של ילדים,שבעיני אינם זקוקים שם לפרשנות או התערבות נוספת.
נראה לי ששתי הילדות יודעות היטב שאמא שלהן היא לתמיד,וזו שאמרה זאת בשלב מתקדם של ההמחזה ,ביטאה קול של שתיהן.
צריך גם לציי פה באומץ בגלוי ובבירור שבחרדת הנטישה יש גם חלקים של מציאות- אנחנו הורים בדרך כלל יותר מבוגרים מהורים ביולגים,אנחנו רק בני אדם,אסונות קשיים מחלות ואובדן חלילה עלולים להתרגש גם עלינו.גם את החרדה המציאותית האת טוב להוציא במשחק.
איזה כיף פאטפאט שיש לילדות שלך אחת את השניה.

 

[fatfat]

חייכנית זה נכון שיש להן אחת את השנייה אבל

במקרה הנוכחי הן לא היו יחד. הגדולה קראה ספר בחדרן והקטנה ישבה על הספה בסלון ושיחקה בבובות, כשכל פעם "דיברה" בובה אחרת.

 

[אבי351]

פשוט מרגש מאודדדדדדדדדדדדדדדד

 

[גילעד 63]

פרידות ובובות

מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הוא התגובות המופתעות (לוא דווקא שלך פאטפאט) של הורים מאמצים מהסוג הזה של שיחות, המחזות, מחשבות ותהיות של הילדים המאומצים. בשרשור אחר יותר למטה שנוגע לשיחת "את לא האמא האמיתית שלי" היתה התייחסות לשיחה כ"שיחה הזויה". איך שאני רואה את זה, דברים מהסוג הזה הם נורמליים לחלוטין ואפילו מתבקשים כשמדובר בילדים מאומצים. כל פעם שהילדים האלה מבטאים את הדברים באופן כזה או אחר, בין אם באמירה ישירה וברורה או בהמחזה ומחשק הם נותנים לנו הצצה לתוך העולם שלהם ולאור מה שקרה להם בתחילת חייהם ה"שיחות" האלה הגיוניות לחלוטין, אם יודעים לקרוא מה כתוב שם.
במקרה של ההמחזה עם הבובות אני רואה דרך התמודדות עם חוסר האונים לגבי כל מה שקרה עד היום. אנחנו מדברים הרבה על חרדת נטישה, אבל חרדת נטישה נובעת מתחושה בסיסית של חוסר אונים למול ההתרחשות, שזה בעצם מה שחווים מאומצים בשלבים הראשונים של חייהם כאשר הם עוברים את מה שעוברים, כל אחד בתסריט שלו.
המחזה מתחיל ב"קול" החיצוני הסמכותי שמודיע על מה שעומד להתרחש. הודעה על הפרידה מאמא שעומדת לקרות ממש עכשיו "תיכף המטוס ממריא".
למול הבעת חוסר הרצון של הילדה להיפרד מגיע הטקסט שכבר "שמעה" בעבר. את חייבת להיפרד ואין מה לעשות (חוסר אונים) וכמובן שוב המסר ה"מרגיע", אל תדאגי יביאו לך אמא חדשה (אמא זה משהו שיכול להתחלף בקלות).
החלק הבא מעיד על מה שהילדה "זוכרת" שמשתלב עם הסיפור הידוע לה. "אבל כבר הביאו לי. אני לא רוצה עוד אמא חדשה". עוד אמא חדשה, כאומרת "חבר'ה, כבר היינו בסרט הזה ואני לא רוצה לעבור אותו שוב". עד כאן השיחה שלה היא עם ה"קול" החיצוני הסמכותי של ההתרחשות שאין אונים למולה. הפעם המחאה מחריפה עם החזרה על "אני לא רוצה, אני לא רוצה" בשילוב עם התחינה לאמא שלא תעזוב ותעזור לה.
בשלב הזה יש פנייה לאמא הנוכחית בבקשה שלא תעזוב אותה. התשובה היא שוב חוסר אונים, הפעם של האמא "אבל אין ברירה, השופט קבע" ושוב עוברים מאמא אחת לאמא אחרת. בשלב הזה מגיע טיעון שנותן כוח לילדה עצמה "אני בחרתי לחיות בארץ ישראל". אני בחרתי. אולי בפעם הראשונה הבחירה אצלי, הכוח אצלי. הנסיון לעמוד על שלה מתוך הבחירה שלה שעד היום לא היתה כלל קיימת. בסיום המחאה הזו יש בקשה "אל תהרסי לי את החיים". כל מעבר כזה נתפס כהרס של החיים. פרידה משמעותה קטסטרופה, הרס של החיים והילדה מנסה להיות זו שתמנע את זה מתוך הבעת הבחירה שלה, ואז קורה ה"נס". הקוסם מכשף את האמא החדשה ואת כל המצב הזה ומסדר הכל ומציל את הילדה.
מה שאני רואה כאן זו ילדה שמתמודדת לא רק עם תחושת חוסר האונים שלה אלא תופסת גם את הסובבים אותה כחסרי אונים למול הקטסטרופה הפוטנציאלית של פרידה וניתוק. כל התשובות שהיא מקבלת "את חייבת", "השופט קבע", "אין ברירה" מעידות על כך.
היא עומדת לבדה בין שני כוחות כל יכולים בעיניה. השופט והקוסם, והכוח שלה הוא היכולת להביע את מחאתה ולבטא את הרצון שלה. בפעם ה"קודמת" שאיפושהו המוח שלה זוכר (בשילוב עם הסיפור ששמעה) היתה התעלמות מהמחאה וחוסר יכולת להביע את הרצון. הפעם היא מוחה בתוקף ומבטאת את הרצון באופן ברור וזה מביא לתוצאה הרצויה, גם אם זה עדיין בעזרת קוסם כל יכול ולא בכוחה היא עצמה.
בסופו של דבר הרי היא זו שכותבת את התסריט ומביימת את המחזה של חייה ומבטאת את הרצון שלה לצאת מהמקום של חוסר האונים למול קביעות חיצוניות. בשלב הזה היא עדיין "לובשת" את דמות הקוסם ולא רק מצילה את עצמה אלא גם את הקשר עם אמא שעומד בסכנה מתמדת.
שיחות פנימיות מהסוג הזה לובשות צורות שונות בשלבים שונים אצל מאומצים, ולא רק בשלב הילדות. יש חלקים במוח של מאומצים שזוכרים את מה שקרה בהתחלת החיים במושגים לא מודעים ולא רציונליים. זה לא יושב שם כזכרון נגיש אלא כתחושות שעולות לאור טריגרים רלוונטיים. אצל כל מאומץ יש חלק שתופס את העולם כמקום לא בטוח שבו פרידה וניתוק נתפסים תחושתית כאסון שיכול להרוס חיים ואת חוסר האונים למול זה יכול לפתור הרבה פעמים רק כוח כל יכול שהיינו רוצים שיהיה בתוכנו.
להורים אני אומר, חשוב שתבינו שכל פעם שעולה כזה ביטוי באופן כזה או אחר, זו השגרה הפנימית של מאומצים כשזה מגיע לנושאים האלה. הילדה של פאטפאט נותנת לא רק הצצה, אלא ממש פותחת דלת לעולם הפנימי שהוא לא רק שלה. אופן הביטוי וההתרחשות והדמויות הם שלה, אבל התסריט הבסיסי מייצג משהו שהוא הכי נורמלי בעולם למאומצים. הנסיון לעבד את מה שקרה ומה שקורה ולהשפיע על מה שיקרה. אין מה להיות מופתעים ונדהמים. מה שיש לעשות הוא ללמוד על זה ולהקשיב טוב טוב ולקרוא בין השורות כדי שתוכלו להיות שם לצידם ואיתם במסע הזה בנסיון לבנות את הפאזל המפוזר הזה לתמונה ברורה שאפשר לחיות איתה ואפילו לחיות איתה טוב, גם עם ההורים והמשפחה ובעיקר בינם לבין עצמם.

 

[יסמין@]

ושוב כרגיל,

ניתוח מעמיק ומאוד מאלף שמעורר הרבה רגשות ומחשבות. תודה

 

[דניאלהI11111]

תודה גילעד, שופך הרבה אור

 

[חייכנית2]

גלעד,כתבת ממש מקסים!!!

טוב שיש שבת....
ממש נהניתי לקרוא.

אגב,לגבי רגש חוסר האונים. גם אם התוכן הקונקרטי שונה....אין כמו הורים מאמצים יכולים להזדהות ולהבין חוסר אונים.אני מכירה בייחוד אימוץ חו"ל,בטוח שהתופעה קיימת גם באימוץ ארץ.
המסעות אל הילד רוויים בים של חוסר אונים. כשלא מצליחים ניסיונות הפוריות,וגם כשכבר במסגרת העמותה- ,התור שלפעמים אין לגבי אורכו שקיפות,הגזירות מי רשאי ומי לא[כעת יחידניות כמעט אאוט]הפגרות,השביתות,הבחירות שמחליפות גם את האחראים על האימוץ ונוצר צורך חדש לקשור איתם קשרים..הארץ שסוגרת את עצמה ליהודים וישראלים מהיום להיום אף באמצע תהליך ואז הורים ישראלים שבים ארצה בידיים ריקות אף שהכירו מועמד/ת והקשרו אליה/ו,הפסילות של ילדים שנבדקים ונמצאים לא ברי אימוץ,התחרטות הביולוגית כבר אמצע תהליך האימוץ,,במקרה שלי-פסילה של האימוץ על ידי שופט מחוזי רק בגלל אנטישמיות רבת דורות ...ועירעור לעליון...תשלומי אקסטרה למיניהם שנוחתים מהרגע להרגע ואם לא תשלם החלום יאבד....ועוד ועוד.מדובר בעולם תוכן אחר,אבל בחווייה דומה של עמידה מול כוחות איתנים ועלומים ,לפעמים שאינך יודע היכן ממוקמים ומה גודלם,ושאי אפשר להלין עליהם.התוצאה-תחושת מריונטה על חוטים.
[אני זוכרת לדוגמה בתקופת ההמתנה שלי כשכל האימוץ הבין ארצי קפא בבת אחת לנוכח איומי סדאם חוסיין בזמן האחרון ביותר של שלטונו במלחמת מפרץ נוספת. בארץ במיידיות הופעל ריענון מסיכות,האימוץ הבין ארצי נכנס להקפאה עד להודעה חדשה].
אני חושבת שפסיכולוגית,גוננות היתר של הורים מאמצים הרבה פעמים נוצרת מפני שבאופן עמוק הם מחוברים לאותה תחושת חוסר אונים מול הכוחות הגדולים של העולם שהכזיב ומזדהים עם ילדם.
ושטויות גמורות להצהיר שעם החיבוק של הילד וחיוכו הכ---ל לגמרי נעלם. יש לי ילד מקסים,השריטה של מצב חוסר האונים המתמשך זכורה בפנים,כנראה לתמיד.מתוך כך אני יכולה להבין היטב כשאני פוגשת הורים בתוך המתנה,במצב דכאוני. זו תגובה נורמאלית למצב לא מורמאלי,שבו כל דרגות החופש של ההתנהלות משותקות.

 

[גילעד 63]

תודה חייכנית

בהחלט יש משהו במה שאת אומרת על היכולת להזדהות עם תחושת חוסר האונים. אני בהחלט חש אמפטיה למסע הזה שאני רק יכול לתאר לעצמי עם דמיון מפותח איך זה עובר ומרגיש. כבר כתבתי שלי עצמי היתה נגיעה מאד קלה (משהו דומה לחוויה של נסיעה עם חלונות פתוחים ומעבר ליד מקום ואתה מריח משב של ריח מסוים ואחר כך הוא חולף), באיזור הזה של חשש מחוסר פריון. כמובן לא משהו שמתקרב לדבר האמיתי אבל אני זוכר היטב את המחשבות שהיו באותו זמן.
יחד עם זה.....
כמבוגרים כבר עברנו את השלבים בחיים שבהם פיתחנו את הכלים להתמודד עם חוסר אונים. את ההבנה והידיעה שלמרות הכעס והתסכול, יש דברים שלמולם לא נוכל לעשות דבר. גדלנו מינקות דרך ילדות והתבגרות לבגרות ופיתחנו בתוכנו את ה"אני יכול" שלנו שמתקיים לצד מה ש"אני לא יכול" ויוצר איזושהי חוויה סבירה של העולם. בדרך אנחנו משחקים עם ה"כול יכול" שלנו ומאוחר יותר הוא מתפוגג לאיזור הדמיון. ככה אנחנו מגיעים לבגרות עם מה אנחנו יכולים ומה לא וזה מקדם אותנו ובמקביל שומר עלינו.
הילדים חווים את החוויה הקשה הזו ממש בהתחלה כאשר אין להם שום דבר להעמיד למול האסון הזה למעט בכי בקול רם. זו המחאה שלהם וזה הכוח שלהם. הדבר היחיד שיגרום למישהו להאכיל אותך או להרגיע אותך. תינוקות נמצאים בחוסר אונים מוחלט למול מה שנתפס אצלם כאסון. החוויה הזו נרשמת והולכת איתם הלאה.
בילדות הם לומדים לאט לאט (כמו שכולנו עשינו) לבנות את ה"אני יכול" שלהם מתוך חוסר האונים שבו התחילו ונקודת ההתחלה שלהם מאד קשה ולעתים אף כתוצאה מהאירועים או התהליכים שעברו בתחילת חייהם הם בונים את זה בעצמם ולא בעזרת המבוגרים ואז לפעמים משתרבב לשם איזה "כול יכול" שאחר כך מסרב ללכת ונשאר כדי לשמור שלא יקרה עוד פעם כזה דבר.
בשביל ההורים המאמצים חוסר האונים הוא משהו מתסכל, מבאס, מעציב, מכעיס, מרתיח ואפילו יכול להביא לרמות מסוימות של דיכאון.
אצל המאומצים חוסר האונים (לאור האירועים הראשונים) נתפס כסכנת חיים של ממש ובהתאם התגובות.
מעבר לזה, שבמערכת היחסים הזו בין המאמץ למאומץ יש רק צד אחד שיש לו היכולת והאחריות לדאוג לשני במיוחד כשהוא עצמו כבר סיים להתפתח והשני רק בתחילת הדרך. אמפתיה למקום הזה של חוסר האונים יכולה לשמש ככלי להבנת התחושות אבל בהחלט לא ממקום של "גם אני הייתי שם".
לא, אתה לא היית שם. אכן, חווית חוסר אונים, אבל איפה שאני הייתי אתה לא היית.

 

[חייכנית2]

גלעד

הדגשתי שעולם התוכן שונה,ובוודאי שגם הגיל וההתפתחות.
אבל תדע- גם 'אצלנו' זה נתפס כ"סכנת חיים ממש". גם פה בפורום הפתוח,היו אנשים שכתבו בתקופת ההמתנה וניתן היה לחוש בחריפות רבה בתוך דבריהם שאם משהו לא יזוז-הם ממש 'מתים'.
העוצמה של מידת חוסר האונים,עוצמה עזה שמורגשת גם לתינוק וגם למבוגר,יוצרת את עוצמת ההזדהות וגוננות היתר.
ועזוב את 'פיתחנו כלים להתמודד',כי עם מידה גדושה כזאת של חוסר אונים כפי שחלקנו חוינו בתקופת ההמתנה-אף אחד לא פיתח שום כלים להתמודד. אני זוכרת כמו היום אנשים מאחלים לי בטוב ליבם בסוף תגובה שכתבו לי שאני אזכה...ושזה יקרה....ופשוט לא האמנתי בכלל,זה היה בעיני מטבע שחוק ונימוסי.
ועוד משהו- לא חייבים להיות 'ממש ממש שם" כדי להזדהות עד מאד. לא חייבים להיות עם ניסיון של התמכרות כדי לטפל במסוממים,לא חייבים להיות גרושים כדי לטפל במשפחות מתפרקות,לא חייבים לעבור פאזה אישפוזית כדי לטפל בפסיכוטים.
ניסיתי לומר שמידת חוסר האונים שחוו הורים מאמצים בדרך לתינוק היא מהגבוהות שבכלל....ומאפשרת לחבור לחוסר האונים של התינוק . לא "זר לא יבין זאת" אלא שפה מוכרת וקשה מאד.

 

[גילעד 63]

לא חייבים

להיות עם ניסיון של התמכרות כדי לטפל במסוממים,לא חייבים להיות גרושים כדי לטפל במשפחות מתפרקות,לא חייבים לעבור פאזה אישפוזית כדי לטפל בפסיכוטים.
נכון, למרות שזה יכול רק לעזור. יחד עם זה יש הבדל גדול בין "אני מבין איך אתה מרגיש" לבין "אני הרגשתי את מה שאתה מרגיש".
לגבי תפיסת חוסר האונים כסכנת חיים. אשאיר את זה ככה, אני מכבד את מה שאת אומרת לגבי התחושה הסובייקטיבית שלך אז ויחד עם זה נסכים שלא להסכים לגבי הדמיון בין תחושת ה"אני אמות אם לא יגיע ילד בסוף" של ההורה המאמץ, לבין "מקור החיים שלי נעלם ואני עלול לא לשרוד" של התינוק הנטוש.
לגבי הגוננות, דווקא שם אני רואה מכשול שיש למצוא דרך להתגבר עליו. אם מה שילד שמתמודד עם חוסר אונים צריך הוא דווקא פיתוח של תחושת ה"אני יכול" היציבה שלו שתתפתח ותלווה אותו לחייו הבוגרים אז דווקא גוננות יתר שתמנע ממנו התמודדויות והתגברויות בכוחות עצמו היא ההיפך ממה שהוא צריך, לא?

 

[דניאלהI11111]

תחושת חוסר האונים הורה אוברפרוטקטיב ואני יכול

מסכימה עמך גילעד מאד שהורה אוברפרוטקטיב הוא לא מה שילד מאומץ בדרך כלל צריך.
אבל חשוב בעיני להבחין בין שני סוגי חוסר אונים.
חוסר האונים שאתה מדבר עליו קשור יותר לחוויה שלא משנה מה אני עושה או מי אני - ההורה הביולוגי נטש אותי, חייתי במקום לא מיטיב כמו בית ילדים וכולי. זהו חוסר אונים קצת שונה מחוסר אונים נרכש כמו שזליגמן מדבר עליו שלגביו אולי באמת התנסות לא מגוננת עשוייה לעזור.
חוסר האונים הראשון (עקב הנטישה) זו תחושה שאני חוששת עלולה להביא חלק מהילדים לחוש שמשהו מאד בסיסי פגום בהם מן היסוד, כי אחרת לא היו ננטשים כך. ואני לא בטוחה שרק הורה שאינו מגונן יתר די בו כדי לתקן אותה (אם בכלל ניתנת ל"תיקון").

לכן בעיני חשוב מאד לעשות עם הילד הרבה פעילויות ולנהוג התנהגויות שמטרתן לעודד אמונה עצמית ובטחון עצמי.
זאת בפרט כשיש לילד קשיים שונים וליקויים שונים שמקשים עליו להשיג בטחון עצמי גם כך, כמו ADHD או ליקויי למידה.

נושא החינוך לבטחון העצמי הוא נושא מורכב בקרב ילדים עם אתגרי למידה וצרכים מיוחדים.
כי ההורים הרבה פעמים מאוכזבים מהילדים ומההשגים שלהם, וכל הזמן מעבירים מסר גלוי או סמוי שהילד לא כמו שהם "ציפו" או לא עומד במטלות שלו, לא רוצה ללמוד, מתקשה וכולי.

לכן דווקא במשפחות האלה נורא חשוב על לעבוד על בטחון עצמי של הילדים בתחומים אחרים, לאו דווקא אלו שבהם קשה לילד.

למשל לשלוח לחוגים בתחומים שבהם הילד כן טוב (קרטה ציור וכולי), לטפח חינוך לעצמאות בבית וכולי. חשוב שההורים יטפחו ויתפעלו מהמון יכולות של הילד שאולי עבור ילד רגיל הן מובנות מאליהן אבל עבור ילד עם קשיים הן הזדמנות לתשבוחות והתפעלות: שהוא מתלבש לבד, שהוא עוזר בבית, שהוא טוב לב, שהוא חבר טוב, שהוא יפה וכולי.

ממשיכה בהודעה הבאה:

 

[דניאלהI11111]

המשך עשייה כדי לבנות בטחון עצמי אצל ילדינו:

להאמין בילד: ההורה צריך יותר ולהאמין ולסמוך על הילד, גם אם הילד שוגה ועושה בלגנים.
לתת יותר סמכויות בבית, יותר משימות קטנות, לתת לנקות, לסדר ולעשות דברים לבד, גם אם בהתחלה זה כרוך באסונות קטנים. להתפעל אחרי כל השג.
להיות גאים בילד, לספר לדודה או לסבתא בנוכחותו: היום דני עשה כך וכך!
לא כל היום להגיד: לא עשית טוב, לא התאמצת מספיק.

להקשיב הקשבה אמתית לילד כי זה מעביר מסר של מה שאתה אומר הוא מאד חשוב (לכן אתה מאד חשוב). כאשר ילד חש כי "רואים אותו", מדברים אליו ואיתו, מתייחסים ומכירים בצרכים שלו יש לו יותר בטחון עצמי.
לא ללעוג או לזלזל בדברים שלו.

לא להעביר מסר שעכשיו אני עסוק כל הזמן, כי זה בעצם לומר: אתה לא חשוב לי כמו דברים אחרים.
שכל הורה יבדוק עם עצמו: האם הילד שלי מקבל ממני תשומת לב רק על הדברים השליליים (נזיפה היא גם תשומת לב) כמו שלא עשה שעורי בית, או שהוא מקבל תשומת לב גם סתם כשהוא מתוק ועוזר?

להדגיש תהליך ולא תוצאה. לחזק ולהתפעל מילד כשהתאמץ כשנתן והשקיע, ולא להעביר אכזבה מציון או משימה בבית שלא יצאה הכי מוצלחת.

לשקף את העשייה של הילד ואת מצב רוחו: אני רואה שהיום את מצוברח, אני רואה שאתה מאד מתאמץ, אני רואה שאתה שמח. ילד שמרגיש שרוצים לדעת מה קורה איתו ומשקפים לו את חוויותיו, לומד להרגיש שהוא חשוב, שיש לו ערך, גם אם יש לו במקביל גם קשיים.

כל ילד הוא פלא של הבריאה. חשוב שהורים יתפסו את ילדם כפלא מדהים ורב כישורים גם כשלילד יש הרבה קשיים. אם ההורה רוצה ומנסה וחותר כל הזמן לחפש את הטוב והמדהים בילד שלו, אם הוא תופס אותו ככזה, הוא גם יעביר לילד את התחושה הזו. לא כל היום להשוות בלב את הילד לאח אחר או לילד אחר שלו אין קשיים. אלא ההפך: כל הזמן לחפש, לחזק ולהאדיר את הטוב והמדהים שיש בכל ילד.
חשוב להחמיא מחמאות כנות ואמיתיות.

להתייעץ עם הילד: ההורה צריך לתת לילד תחומי אחריות ולתת לו הרגשה שהוא יודע דברים מסויימים מאד טוב. לכן למשל, אמא יכולה לשאול את הילדה שלה: איזו חצאית יותר יפה עם החולצה הזו שלי, הסגולה או החומה? ואז לקבל את דעתה של הילדה ולהגיד משהו כמו: אוי לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך. את המומחית הכי גדולה פה לאופנה. כך בעוד תחומים: איזה פסטה כדאי להכין הערב לכל המשפחה. אבא יכול לשאול: דרך אפה כדאי ליסוע לבית הספר הבקר, כדי שלא אתקע בפקקים. כלומר לתת לילד להיות "המומחה" לתחומים שונים, כדי להעביר מסר של אתה חכם , אתה יודע יותר טוב ממני בתחום הזה והזה.
להביע מדי פעם באזני הילד (וגם בלב) אושר אמיתי, הכרת תודה וגאווה על כך שיש לנו את הילד הזה, שהקדוש ברוך הוא נתן לנו אותו או הגורל וכולי. אסירות תודה על כך שיש אותו בעולמנו.

לנסות שסך כל האינטראקציות עם הילד ביום יהיה יותר חיובי מאשר שלילי. לנסות להפחית את נקודות הביקורת והחיכוך. לנסות להגיד פחות פעמים ביום אסור, אל, לא ויותר דברים של התפעלות, הקשבה, שיקוף, קשר וכיף.
להקדיש לילד זמן סולו ביום. רק אני והילד שלי. ילד שיודע שלהורה חשוב לבלות איתו זמן איכות מקבל מסר שהוא חשוב להורה ושהוא ראוי כבן אדם שירצו להיות איתו.

 

[קצת אופטימית]

תודה דניאלה על הטיפים המעולים!

 

[גילעד 63]

כל הרשימה לכל ההורים

אימוץ או לא אימוץ

לי מאד בלט מכל מה שכתבת האמירה של "אני רואה אותך". איפושהו עמוק בפנים יושבת תחושה לא ברורה לילד ולא מוסברת שבהתחלה בהתחלה אף אחד לא ראה אותו ממטר.

 

[יסמין@]

 

[גילעד 63]

מסכים איתך

על ההבדלה בין שני הדברים.
יש לי מה לומר ולהוסיף ולחזק על מה שאמרת. אולי יותר מאוחר.
בינתיים, אני מחזק את מה שאת אומרת על הפעילויות המחזקות אמונה ביכולת העצמית ובהחלט החיזוק וההתפעלות מהיכולות עוזרות לזה לדעתי.
הערה קטנה: הייתי מתמקד ביכולות וביכולות נרכשות ואפילו מעמיד אתגרים הדרגתיים להתגברות ואז לחזק את ההתגברות. אין משהו שבונה אמונה ביכולת כמו התגברות.
מעבר לזה, להיות יפה זו לא יכולת

 

[דניאלהI11111]

הבעיה שמעולם לא הייתי יפה אז אני לא כל כך מתמצאת...

 

[חייכנית2]

הי ,שוב לגלעד

שוב,בהחלט שיש הבדלים בתחושת חוסר האונים,אבל ללא ספק שאצל הורים מאמצים תחושה פנימית מאד,לאו דווקא מאד מודעת היא "אני יודע להרגיש היכן היית,הייתי במקום דומה,מהבחינה ששום דבר שעשיתי whatsoever לא עזר לי עד ש..." התינוק הקטן ברגעים קשים צרח והניע את עצמו כמיטבו לכל הכיוונים בתקווה לתשומת לב מהמטפלות או להיפך התכנס בתוך עצמו ופיתח אפטיה [דיכאון אנאקליטי]כדי עד כמה שניתן לא להרגיש כאב ואי נוחות. וגם אנחנו בכללי יש מאיתנו כאלה שדפקו על השולחן וצרחו ממש ,ויש כאלה שהתכנסו לתקופה דכאונית ביותר. גם הfight vs flight - גם בדרכים אלה להתמודדות עם תחושת חוסר האונים [לא ממש מוצלחת,כי שום דבר לא עזר]יש קוי דימיון...

ואכן אתה צודק מנגנון גוננות היתר הוא לא אדפטיבי.אבל להרבה אימהות שחרדות על ילדיהן לא קל לוותר עליו,מרב שהוא נובע מבפנים.
גוננות היתר איננה נחלתן הבלעדית של אימהות מאמצות. אצלן יש אפשרות ברורה לשער לגבי המקורות.