צעד אחרי צעד
טוב להיווכח שבכל יום יש פעולה אחת קטנה שאותה תוכל לעשות למען עצמך. רבים מאילו שעולים על דרך ההחלמה מצפים שחייהם ישתנו בבת-אחת. בבסיסה זוהי הרגשת גדלות, המשך ישיר לנסיונות השליטה הישנים שכשלו. הרצון לעשות שינוי כולל בעולמנו הוא הרסני, עוד ביטוי לאופן המחשבה הקיצוני שסגלנו לעצמנו. כאשר אנו אומרים "הכל או כלום", אנו נשארים לרוב עם הכלום. במקום להתחיל בעשייה צנועה, אנו מוצאים אלף סיבות למה אין טעם להתחיל: השעה שטרם בשלה, תנאי הסביבה שעדיין לוקים בחסר, הדברים שעלולים להשתבש או לחילופין - להצליח יתר על המידה. אנו משבחים את עצמנו על ראיית התמונה הכוללת, אבל למעשה אנו שרויים בקדחת של דאגות וחרדות אשר אינן מחוברות למציאות. במקום להתקדם בצעדי-תינוק לקראת מימוש חלומותינו, אנו רצים אל קצה הצוק ושם נעצרים ברעדה: "איני יכול לקפוץ, איני יכול..." - אף אחד לא בקש ממך לקפוץ. זוהי הדרמה הפרטית שלך. מקומה הנכון של דרמה זו הוא על הדף, על בד הציור, בחימר, בקורס למשחק או בכל פעולה יצירתית אחרת שתבחר. להלן הבשורות הרעות: תכנית זו דורשת עשייה. דרישה זו מטילה עלינו את האחריות, ואנחנו שונאים את זה. התעסקות בהשערות לגבי סיכויי ההצלחה שלנו היא כמו לגמוע מכוס תרעלה רגשית. מחשבות כאלו שוללות מאיתנו את הכבוד של העשייה ומשאירות אותנו נתונים לחסדיהם של כוחות דמיוניים מחוצה לנו. הן מעלות את השאלה "בשביל מה?" במקום "מה הלאה?". אנחנו משתמשים במחשבות כאלה כדי לדחות את הדבר הבא שעלינו לעשות. זהו הצורך התלותי שלנו לבחור בחרדה על-פני עשייה. שים לב כיצד מחשבה אחת של חרדה מתפקדת כמו גפרור המעלה בעשן את הפרוייקט כולו. עשה פעולה יומית קטנה אחת תוך מתן כבוד למקום הנוכחי בו אתה נמצא: הזוגיות הנוכחית, העבודה הנוכחית, הבית הנוכחי. איננו מבקשים תנופת שינוי אדירה, אלא את מעשה היצירה המזין את כל הנמצא בהווה. אין לנו צורך בשינויים גדולים, מאחר שבטווח הארוך גם לשינויים קטנים יש השפעה מצטברת. חשוב על כך כמו על שילוח של חללית אל המרחבים האינסופיים: כל סטייה זעירה בזווית תגרום לשינוי אדיר במשך הזמן. מתוך "דרך האמן"