משלחת לפולין אוקטובר 2006 !
אני חדש כאן אז קודם כל אני אציג את עצמי : קוראים לי נתנאל , בן 17 מנצרת עלית בשעה 2:53 לפנות בוקר של יום רביעי ( 1.11.2006 ) נחתנו בארץ ישראל , אני חוזר אחר , מחוזק יותר , מרגיש יותר , יודע יותר מכשאני זוכר את עצמי , רציתי לצאת למסע הזה ובאמת אלו היו ה 8 ימים המשמעותיים ביותר בחיים שלי . פתאום הכל אצלי מקבל משמעות אחרת ... אני לומד להעריך יותר את הבית שלי , את המיטה הרכה שלי , את האוכל שההורים שלי מביאים לי הבעיות שלי .. נכנסות לפרופורציות ... לעומת מה שהיו צריכים לעבור היהודים בשואה . המסע הזה הצליח מעל למצופה , הקבוצה שלנו היתגבשה בצורה מדהימה אנשים שלא ממש דיברו בבצפר אחד עם השני .. פתאום הופכים להיות החברים הכי טובים היתחברנו ביחד , בכינו ביחד , והכי חשוב - היתחזקנו ביחד . היו לי הרבה מאוד רגעים מרגשים .. באמת.. אבל אני רוצה כאן לכתוב על משהו אחד : למסע היצטרף אלינו איש עדות , ניצול שואה בשם איציק כילד קטן , הוא שמר על אחיו הקטן ממנו והם הצליחו לשרוד את השואה הוריו נירצחו במחנה ההשמדה בלזץ' . כיום יש באזור מוזיאון ובשטח המחנה שנהרס יש אבנים שחורות בגודל עצום שמראה את גודל המחנה ... זאת היתה הפעם הראשונה שהוא מגיע למקום הקבורה של הוריו , הוא קרא את המכתב שכתב לאימו ולאביו .. זה כל כך ריגש אותי וזרק אותי לגעגועים לבית שלי ולהורים שלי איך ילד בן 5 יכול לשמור לבד כמעט על אחיו בן ה 4 ? הוא קרא קדיש , פיזר מעל האבנים השחורות אדמה מארץ ישראל וניגן במפוחית .. " כשאמא באה הנה יפה וצעירה .. אז אבא על גבעה בנה לה בית " כאן היה הקטע שגם אני נשברתי והיתחלתי לבכות ... הזיכרנות מהמסע הילכו איתי .. ואני יעביר אותם הלאה ... כי זאת הצוואה שהשאירו אלו שלא חזרו משם , וזאת הנקמה האמיתית של העם היהודי כל הבעיות שיש לנו עכשיו במדינה - זה שטויות ! היבנתי שאין לנו ארץ אחרת ואסור לנו לוותר עליה כי היא הארץ הכי טובה בעולם .
אני חדש כאן אז קודם כל אני אציג את עצמי : קוראים לי נתנאל , בן 17 מנצרת עלית בשעה 2:53 לפנות בוקר של יום רביעי ( 1.11.2006 ) נחתנו בארץ ישראל , אני חוזר אחר , מחוזק יותר , מרגיש יותר , יודע יותר מכשאני זוכר את עצמי , רציתי לצאת למסע הזה ובאמת אלו היו ה 8 ימים המשמעותיים ביותר בחיים שלי . פתאום הכל אצלי מקבל משמעות אחרת ... אני לומד להעריך יותר את הבית שלי , את המיטה הרכה שלי , את האוכל שההורים שלי מביאים לי הבעיות שלי .. נכנסות לפרופורציות ... לעומת מה שהיו צריכים לעבור היהודים בשואה . המסע הזה הצליח מעל למצופה , הקבוצה שלנו היתגבשה בצורה מדהימה אנשים שלא ממש דיברו בבצפר אחד עם השני .. פתאום הופכים להיות החברים הכי טובים היתחברנו ביחד , בכינו ביחד , והכי חשוב - היתחזקנו ביחד . היו לי הרבה מאוד רגעים מרגשים .. באמת.. אבל אני רוצה כאן לכתוב על משהו אחד : למסע היצטרף אלינו איש עדות , ניצול שואה בשם איציק כילד קטן , הוא שמר על אחיו הקטן ממנו והם הצליחו לשרוד את השואה הוריו נירצחו במחנה ההשמדה בלזץ' . כיום יש באזור מוזיאון ובשטח המחנה שנהרס יש אבנים שחורות בגודל עצום שמראה את גודל המחנה ... זאת היתה הפעם הראשונה שהוא מגיע למקום הקבורה של הוריו , הוא קרא את המכתב שכתב לאימו ולאביו .. זה כל כך ריגש אותי וזרק אותי לגעגועים לבית שלי ולהורים שלי איך ילד בן 5 יכול לשמור לבד כמעט על אחיו בן ה 4 ? הוא קרא קדיש , פיזר מעל האבנים השחורות אדמה מארץ ישראל וניגן במפוחית .. " כשאמא באה הנה יפה וצעירה .. אז אבא על גבעה בנה לה בית " כאן היה הקטע שגם אני נשברתי והיתחלתי לבכות ... הזיכרנות מהמסע הילכו איתי .. ואני יעביר אותם הלאה ... כי זאת הצוואה שהשאירו אלו שלא חזרו משם , וזאת הנקמה האמיתית של העם היהודי כל הבעיות שיש לנו עכשיו במדינה - זה שטויות ! היבנתי שאין לנו ארץ אחרת ואסור לנו לוותר עליה כי היא הארץ הכי טובה בעולם .