משם כבר אי אפשר לשלוח מכתב
אוף למה את בוכה עכשיו, אל תבכי אימא, אנא... דמעותיך הכבדות בייגונן מחלחלות מבעד לאדמה הלחה שזה עתה עטפה את מקום משכבי. אל תבכי אימא, הייתי כל כך רוצה לחבק אותך עכשיו,לומר לך שהכל יהיה בסדר. אבל למקום שאליו אני הולך עכשיו, אני הולך הפעם בלעדיך. בבקשה אל תדאגי לי כי לא אהיה זקוק שם לסוודר וגם לא ל"לשים לפחות משהו קטן בבטן" כמו שהיית צועקת לי כשהייתי ממהר בחטף לבית הספר על בטן ריקה. אני מצטער אימא, ואני מקווה שאת יודעת שלא התכוונתי. לא התכוונתי לצער אותך, להחריב כך את עולמך עליך, רק קפצתי לרגע למרכז המסחרי. פה למטה ,ממש ליד הבית. הלכתי ברחוב כמו הרבה אנשים. את יודעת משהו, עכשיו כשאני חושב על זה אז,רגע לפני זה, בדיוק ראיתי אישה צעירה מנסה להרגיע את תינוקה הבוכה בעגלה ונזכרתי בך אימא. זוכרת איך סיפרת לי שבתור תינוק לא הפסקתי לבכות כשאת לא היית לידי, ולאף אחד אחר חוץ ממך לא נתתי להחזיק אותי על הידיים אפילו לרגע. "לא נתת לי מנוחה לרגע, אפילו לפיפי רצית לבוא איתי" נהגת לומר לי בקול מקטר אולם חום מבטך והאהבה שבעינייך הפכו את המילים שלך ממכתב תלונה לשיר אהבה. מוזר שממש באותו רגע ,רגע לפני חשבתי עליך אז ,אימא, רגע לפני. רגע לפני הרעש הנורא, וזכוכיות נשברות רגע לפני חוסר ההבנה שנמהלת בצרחות והבהלה מסביב. והכאב החד הזה , והחושך האיום שעטף אותי. רגע לפני שהספקתי להבין שלעולם לא אראה שוב את פניך ולא ארגיש את חום ידיך העוטפות אותי כאילו הייתי עבורך עולם ומלואו. אני צועק לך אימא ...את שומעת ? אני אוהב אותך אימאאאאאאאאאאא בבקשה תפסיקי לבכות, בבקשה תפסיקי לחתוך את השמיים בזעקה "למההה".... סליחה, אנא סלחי לי כי כל הזמן אמרת לי להיזהר, כל הזמן אמרת לי להישמר, כל הזמן צחקתי לפחדיך ואמרתי לך שאין טעם לדאוג, אני לא הולך לשום מקום. ואת בשלך, היית צופה בטלויזיה ונחמץ ליבך על אימהות החיילים בדאגתן ובראשך מועד הגיוס שלי קרב ובא ,אף שנותרו לי עוד שנתיים ,הרי רק לפני חודשיים חגגתי 16 sweet sixteen.... לפחות לא תידאגי לזה עכשיו, לא תחששי עוד מגיוסי לצבא. סלחי לי כי אמרתי שלא אלך ממך. והלכתי. הלכתי בלי לרצות, הלכתי בלי הכנה, הלכתי בלי שיבטיחו לי 70 בתולות. הלכתי מהר מדי , מוקדם מדי, לבד מדי. סלחי לי אימא אני אוהב אותך , לא אמרתי לך מספיק, לא הראיתי לך אולי ... סלחי לי.... ואני אחד מהם , אלו שהלכו בטרם עת בלא עוול בחפם.
אוף למה את בוכה עכשיו, אל תבכי אימא, אנא... דמעותיך הכבדות בייגונן מחלחלות מבעד לאדמה הלחה שזה עתה עטפה את מקום משכבי. אל תבכי אימא, הייתי כל כך רוצה לחבק אותך עכשיו,לומר לך שהכל יהיה בסדר. אבל למקום שאליו אני הולך עכשיו, אני הולך הפעם בלעדיך. בבקשה אל תדאגי לי כי לא אהיה זקוק שם לסוודר וגם לא ל"לשים לפחות משהו קטן בבטן" כמו שהיית צועקת לי כשהייתי ממהר בחטף לבית הספר על בטן ריקה. אני מצטער אימא, ואני מקווה שאת יודעת שלא התכוונתי. לא התכוונתי לצער אותך, להחריב כך את עולמך עליך, רק קפצתי לרגע למרכז המסחרי. פה למטה ,ממש ליד הבית. הלכתי ברחוב כמו הרבה אנשים. את יודעת משהו, עכשיו כשאני חושב על זה אז,רגע לפני זה, בדיוק ראיתי אישה צעירה מנסה להרגיע את תינוקה הבוכה בעגלה ונזכרתי בך אימא. זוכרת איך סיפרת לי שבתור תינוק לא הפסקתי לבכות כשאת לא היית לידי, ולאף אחד אחר חוץ ממך לא נתתי להחזיק אותי על הידיים אפילו לרגע. "לא נתת לי מנוחה לרגע, אפילו לפיפי רצית לבוא איתי" נהגת לומר לי בקול מקטר אולם חום מבטך והאהבה שבעינייך הפכו את המילים שלך ממכתב תלונה לשיר אהבה. מוזר שממש באותו רגע ,רגע לפני חשבתי עליך אז ,אימא, רגע לפני. רגע לפני הרעש הנורא, וזכוכיות נשברות רגע לפני חוסר ההבנה שנמהלת בצרחות והבהלה מסביב. והכאב החד הזה , והחושך האיום שעטף אותי. רגע לפני שהספקתי להבין שלעולם לא אראה שוב את פניך ולא ארגיש את חום ידיך העוטפות אותי כאילו הייתי עבורך עולם ומלואו. אני צועק לך אימא ...את שומעת ? אני אוהב אותך אימאאאאאאאאאאא בבקשה תפסיקי לבכות, בבקשה תפסיקי לחתוך את השמיים בזעקה "למההה".... סליחה, אנא סלחי לי כי כל הזמן אמרת לי להיזהר, כל הזמן אמרת לי להישמר, כל הזמן צחקתי לפחדיך ואמרתי לך שאין טעם לדאוג, אני לא הולך לשום מקום. ואת בשלך, היית צופה בטלויזיה ונחמץ ליבך על אימהות החיילים בדאגתן ובראשך מועד הגיוס שלי קרב ובא ,אף שנותרו לי עוד שנתיים ,הרי רק לפני חודשיים חגגתי 16 sweet sixteen.... לפחות לא תידאגי לזה עכשיו, לא תחששי עוד מגיוסי לצבא. סלחי לי כי אמרתי שלא אלך ממך. והלכתי. הלכתי בלי לרצות, הלכתי בלי הכנה, הלכתי בלי שיבטיחו לי 70 בתולות. הלכתי מהר מדי , מוקדם מדי, לבד מדי. סלחי לי אימא אני אוהב אותך , לא אמרתי לך מספיק, לא הראיתי לך אולי ... סלחי לי.... ואני אחד מהם , אלו שהלכו בטרם עת בלא עוול בחפם.
