משמעות בחיים.
(אזהרה, הודעה זו סביר להניח שהולכת להיות חופרנית ומנוסחת בצורה דיי עילגת, עימכם הסליחה) אני לא רוצה להשמע אובד דרמטי או להדאיג מישהו, אבל בחודש האחרון פשוט בא לי כל הזמן למות. לא במובן האובדני והדכאוני (כן, הדיכאון תוקף גם מידי פעם, אבל זה לא כזה קריטי) של הרעיון, אלא במובן של פשוט... לא בא לי לחיות. לא מעניין לי. לא כיף לי. לא רואה לאן החיים מתקדמים. בעיקרון - הייתי מעדיף פשוט ללכת לישון ולא להתעורר, או סתם לישון הרבה, אבל אני חושב שדווקא בגלל המחשבות האלו עוד יותר קשה לי לישון ואני סובל גם מקשיים בתחום הזה. כבר לא כיף לי בשירות הלאומי. יש לי שם בעיות עם ה"בוסית" (אני לא אכנס לזה כי זה לא הנושא, בגדול אני חושב שהיא מפלה ביני לבין בת השירות השניה, אולי על הרקע ששתיהן ערביות, לא יודע, לא אכפת לי). אני כבר לא בא לשם עם חיוך ורצון וחשק, אני בא לשם כי אני חייב, כי אני לא רוצה לפרוש משירות לאומי כי זה יעלה לי בשפיות עם ההורים שלי ואין מקומות אחרים כל כך כרגע. אני גם רוצה לשרוד את החצי שנה שנותרה לי שם בשביל להמשיך שנה הבאה, שנה חדשה, בת"א, במקום חדש ובדירת שירות - לצאת מהבית הזה. עם המשפחה אני כבר לא מסתדר איזה 5 שנים, שום חידוש. אין שיפור, אין התדרדרות. כמו לגור עם דיירים שאתה דיי שונא. יש תקופות של רוגע ויש תקופות של סערה. עשיתי את הSATS, הפסיכומטרי של האמריקקים לפני חודש וקבלתי תשובות לפני איזה שבועיים - זה לא בשמיים. זה לא רע, אבל זה לא טוב מספיק. צריך לעשות שוב. אני בהכחשה עמוקה, לא חושב על זה יותר מידי, אין לי כוח וחשק להתחיל ללמוד שוב. מה גם, שהלימודים אבל תפסו לי איזה כמה שעות טובות כל יום שעכשיו הן פשוט ריקות. אין לי יותר מידי חברים. על אחת כמה וכמה פה בחיפה. אני חושב שהתחושה והרגש ששולטים בי בכמה חודשים האחרונם זו הבדידות. אני מרגיש לבד. לבד לבד לבד. כל הזמן לבד. יש לי איזה 2-3 ידידות פה בחיפה שאני רואה כל אחת איזה פעם-שלוש בחודש וזהו. ואז אני גם כל הזמן מחפש קשר. באינטרנט או כל חור אחר,. ולא יודע מזה כלום. וכל הזמן יש לי התחלות, דייט אחד, משהו לא ברור... וכלום. וגם זה מבאס אותי, כי אני מפתח רגשות מהר. אז זהו בעיקרון. חיי מתחלקים לשעות בעבודה ושעות בחדר כושר, גם כן, יותר מידי, בערך 6-7 ימים בשבוע, שזה יותר מידי ואני מודע לזה שאני דופק לעצמי גם את הגוף, אבל אין לי משהו יותר טוב לעשות עם הזמן, גם ככה זה שעם הגוף שלי אני לא שלם זה לא סוד כבר שנים, אז לפחות לנצל את חלק מהזמן שאני מבזבז ברביצה מול המחשב על כושר. נו, אז עוד 3 שנים אני לא אלך על הרגליים. ניחא. מה אני עושה בשביל "להחזיר" לעצמי את האושר ושימחת החיים שוב? אני ממש לא יודע. אני רוצה ללמוד בארה"ב אבל בגלל המבחן אני כבר לא יודע אם זה יקרה. וכאמור אני לא מוכן נפשית/כוחנית/וואטאבר ללמוד עכשיו שוב ולנסות לתקן. וגם אחריו יש עוד מבנחנים. ועוד ועוד ועוד. וחיבורים. זה בכלל לא בטוח. ומה אם לא? פסיכומטרי? לימודים בארץ? לא רוצה. אף פעם לא רציתי. אני גם לא יודע מה אני רומה ללמוד וקיוותי שתודות לשיטה שלהם שם אני אחליט. אוף.
(אזהרה, הודעה זו סביר להניח שהולכת להיות חופרנית ומנוסחת בצורה דיי עילגת, עימכם הסליחה) אני לא רוצה להשמע אובד דרמטי או להדאיג מישהו, אבל בחודש האחרון פשוט בא לי כל הזמן למות. לא במובן האובדני והדכאוני (כן, הדיכאון תוקף גם מידי פעם, אבל זה לא כזה קריטי) של הרעיון, אלא במובן של פשוט... לא בא לי לחיות. לא מעניין לי. לא כיף לי. לא רואה לאן החיים מתקדמים. בעיקרון - הייתי מעדיף פשוט ללכת לישון ולא להתעורר, או סתם לישון הרבה, אבל אני חושב שדווקא בגלל המחשבות האלו עוד יותר קשה לי לישון ואני סובל גם מקשיים בתחום הזה. כבר לא כיף לי בשירות הלאומי. יש לי שם בעיות עם ה"בוסית" (אני לא אכנס לזה כי זה לא הנושא, בגדול אני חושב שהיא מפלה ביני לבין בת השירות השניה, אולי על הרקע ששתיהן ערביות, לא יודע, לא אכפת לי). אני כבר לא בא לשם עם חיוך ורצון וחשק, אני בא לשם כי אני חייב, כי אני לא רוצה לפרוש משירות לאומי כי זה יעלה לי בשפיות עם ההורים שלי ואין מקומות אחרים כל כך כרגע. אני גם רוצה לשרוד את החצי שנה שנותרה לי שם בשביל להמשיך שנה הבאה, שנה חדשה, בת"א, במקום חדש ובדירת שירות - לצאת מהבית הזה. עם המשפחה אני כבר לא מסתדר איזה 5 שנים, שום חידוש. אין שיפור, אין התדרדרות. כמו לגור עם דיירים שאתה דיי שונא. יש תקופות של רוגע ויש תקופות של סערה. עשיתי את הSATS, הפסיכומטרי של האמריקקים לפני חודש וקבלתי תשובות לפני איזה שבועיים - זה לא בשמיים. זה לא רע, אבל זה לא טוב מספיק. צריך לעשות שוב. אני בהכחשה עמוקה, לא חושב על זה יותר מידי, אין לי כוח וחשק להתחיל ללמוד שוב. מה גם, שהלימודים אבל תפסו לי איזה כמה שעות טובות כל יום שעכשיו הן פשוט ריקות. אין לי יותר מידי חברים. על אחת כמה וכמה פה בחיפה. אני חושב שהתחושה והרגש ששולטים בי בכמה חודשים האחרונם זו הבדידות. אני מרגיש לבד. לבד לבד לבד. כל הזמן לבד. יש לי איזה 2-3 ידידות פה בחיפה שאני רואה כל אחת איזה פעם-שלוש בחודש וזהו. ואז אני גם כל הזמן מחפש קשר. באינטרנט או כל חור אחר,. ולא יודע מזה כלום. וכל הזמן יש לי התחלות, דייט אחד, משהו לא ברור... וכלום. וגם זה מבאס אותי, כי אני מפתח רגשות מהר. אז זהו בעיקרון. חיי מתחלקים לשעות בעבודה ושעות בחדר כושר, גם כן, יותר מידי, בערך 6-7 ימים בשבוע, שזה יותר מידי ואני מודע לזה שאני דופק לעצמי גם את הגוף, אבל אין לי משהו יותר טוב לעשות עם הזמן, גם ככה זה שעם הגוף שלי אני לא שלם זה לא סוד כבר שנים, אז לפחות לנצל את חלק מהזמן שאני מבזבז ברביצה מול המחשב על כושר. נו, אז עוד 3 שנים אני לא אלך על הרגליים. ניחא. מה אני עושה בשביל "להחזיר" לעצמי את האושר ושימחת החיים שוב? אני ממש לא יודע. אני רוצה ללמוד בארה"ב אבל בגלל המבחן אני כבר לא יודע אם זה יקרה. וכאמור אני לא מוכן נפשית/כוחנית/וואטאבר ללמוד עכשיו שוב ולנסות לתקן. וגם אחריו יש עוד מבנחנים. ועוד ועוד ועוד. וחיבורים. זה בכלל לא בטוח. ומה אם לא? פסיכומטרי? לימודים בארץ? לא רוצה. אף פעם לא רציתי. אני גם לא יודע מה אני רומה ללמוד וקיוותי שתודות לשיטה שלהם שם אני אחליט. אוף.
